שלג צח
בבוקר היא הייתה קמה. על השולחן שאריות קפה וכדורים, וספר שירה
קטן שהמילים בו לא אמרו לה כלום, אבל עשו לה הרגשה טובה. הבזק
אור הבוקר חתך את מוחה, והיא תפסה בו, עוצמת עיניה בעוד ראשה
מהדהד משקולות בין רקה לרקה. אוויר נקי מדי עמד בחדר, אוויר
ללא עשן. היא שלחה יד כמו מתוך עיוורון וגירדה סיגריה מתוך
החפיסה. היא לא הצליחה לשבת או לשכב בתנוחה נוחה. השעינה את
הראש אל הכר מעט זקופה ותקעה את הסיגריה בפיה. אז נזכרה שצריך
מצית. היא הסתכלה על השולחן ונאבקה בשלוש מציות שלא נדלקו.
לבסוף מצאה שם קופסת גפרורים סדוקה, ובה שני גפרורים חיים
ושלושה מתים. היא הדליקה סיגריה וסחרחורת קטנה אפפה אותה. לא
היה לה אומץ או כוח לקום מהמיטה, רק לאחר שעישנה שתי סיגריות
ברצף. אז שמה רגליים על הרצפה וחיפשה את נעלי-הבית. הן התחבאו
מתחת לשולחן בעומק, וזה עשה לה עצבים. היא סחבה אותן ברגליה
והן התהפכו והתבלבלו. היא עמדה בתוכן והחדר הסתחרר. אני עומדת,
חשבה. היא ייצבה את עצמה וגררה עצמה לשירותים, שם התיישבה
והשתינה שתן קולח צהוב וחם שכאילו הוריד את משקל הבטן. היא
ניגבה. הריח שהיה בשירותים היה מחליא. נדמה כמו כל גופה הזיע
בו. היא יצאה במהירות לפני שתקיא ושטפה ידיה בסבון. המגע של
הסבון היה דוחה, הוא היה רטוב ושמנוני, ורך כמו ספוג. היא
הסתכלה על עצמה במראה שמעל לכיור. השיער היה פרוע, העיניים
בוערות, הפנים נפוחות. היא קימטה את אפה ויצאה מחדר האמבטיה.
היא עמדה מעל למיטתה המבולגנת והתמוטטה לתוכה.

בסביבות שתיים בצהריים הטלפון צלצל בלא הפסקה. כשהיא ענתה החבר
שלה לשעבר, שהפך לידיד, צעק עליה שככה היא תגמור בקבר או
בבית-משוגעים. אני בא להביא לך זריקה, הוא אמר. תקנה פיצה, היא
אמרה וטרקה ת'טלפון. היא שכבה חזרה במיטה והדליקה סיגריה. החדר
הריח לה כמו אבק-שריפה. היא ניסתה להדליק את הטלוויזיה בשביל
לשמוע רדיו, אבל משהו בה נדפק. התמונה ריצדה ולא היה קול. היא
כיבתה אותה ולחצה פליי בסטריאו. דודי לוי שר שם, היא לא זכרה
ששמעה אותו אתמול.

היא כבר שקעה בייסורים של דודי, שהיו כה נוגים וכאובים,
שהדפיקה החזקה בדלת, כמו אגרוף, הקפיצה לה את הלב. גאיה, יא
פרה, תפתחי כבר - הוא צעק. בן-זונה. זעם כיסה אותה. היא קמה
מגושמת ופתחה לחמור את הדלת. הנה הפיצה שלך, הוא אמר בלגלוג
והרים אותה מול עיניה. לרגע חשבה שימרח אותה על הפנים שלה.
זוזי כבר, יא פסל. היא זזה והוא נכנס, זורק את הפיצה על
השולחן, על המציות והסיגריות וספר השירה, וכמעט הופך את כוסות
הקפה החד-פעמיים. תן לי רגע, מאמי. היא אמרה אוטומטית. הוא
הביט בה רגע ונראה שהבין שהיא לא בפוקוס. שפוכה קרועה את, הוא
גיחך, וישב על הספה. היא התיישבה על המיטה והציתה סיגריה. הוא
הביט בה ושיחק באצבעותיו. בא לי להקיא ממך, הוא אמר פתאום. זה
כאב. פעם הוא אהב אותה כל-כך. השכנים בבניין ממול צועקים כל
הזמן, היא ניסתה לשנות נושא. ואת חושבת שהם צוחקים עלייך, הוא
אמר. היא שתקה. זה היה נכון. תראי, הפרצוף שלך נראה כמו תחת,
למה את לא מתארגנת על עצמך. תשתוק, תשתוק, תשתוק... היא לחשה.
קשה היה לה לנשום והראש שלה הסתחרר. את הורגת את עצמך, הוא
אמר. לרגע הוא דאג, לרגע היה אנושי. יש לך משהו? היא שאלה בקול
צרוד. הוא חייך, הפייה הלבנה נמצאת בכיס שלי. תן לי אותה, היא
ביקשה. הוא משך בשפתיו, קודם זריקה. הוא נתן לה זמן עד שתגמור
את הסיגריה, אז היא הפשילה את מכנסייה ותחתוניה והתכופפה אל
המיטה כשהיא עומדת. דליקטס! הוא אמר, ואז היא כבר לא הייתה פה.
הראש שלה היה רחוק, בשנות הנעורים שלה, בשדות הכפר הירוקים.
הו, בת-זונה. הו, בת-זונה. הוא קילל כשחפר בה, והוציא אנחה
כשגמר. היא ניגבה בסדין את הגועל-נפש. הוא נראה מרוחק כשהעלה
חזרה את מכנסיו. יש לי פרזנטציה מחורבנת עוד שעה במשרד.
המאנייק אומר שאני לא כישרוני, אבל אני... היא לא שמעה את
ההמשך. היא רק התקפלה על המיטה וחיכתה שיביא וילך. הוא זרק את
שקית החומר על השולחן ואמר תאכלי ת'פיצה שלא תשמיני. לאחר רגע
הוא יצא. היא הביטה בשפן הלבן, משכה באפה, חילקה את החומר
והסניפה רבע.

לרזות
היא קילפה את הבגדים שלה ועמדה עירומה מול המראה. לא מראה טוב,
היא חשבה בכאב. היא לא הייתה מכוערת, אבל העובדה שהיא הזניחה
את עצמה נתנה בגופה את אותותיהן. כל גופה היה צמוק כמו פרי
רקוב. לחייה היו שקועות, עיניה בולטות ופסים שחורים תחת עיניה.
הרגליים היו רזות כמו שתי מקלות והבטן שקועה, הצלעות בלטו.
דוגמניות מחורבנות... היא שיננה במרירות. עם כל היופי הטבעי
שלה, איך שהיא נראית עכשיו מי ירצה לזיין אותה? היא תישבר לו
בידיים.
היא הלכה סהרורית וחלשה לסלון וחיפשה את הסיגריות המזוינות,
היא חייבת להכניס משהו לפה. היא חייבת לאכול, עוד ועוד, לעלות
בשר על המקל הזה. לא היה לה תיאבון בגרוש. היא שאפה מהסיגריה,
טעם של כלום, ואחזה בה בחילה. היא הרגישה שאם היה לה מה להקיא,
היא הייתה מקיאה. במקום זה היא עמדה מעל לאסלה וחיכתה אולי
יתפרץ משהו. הבחילה עלתה במעלה גרונה, היא ניסתה להסדיר את
נשימתה כדי לדחות את מה שמטפס לה בבטן, וזרקה את הסיגריה
לאסלה. -סיגריות לא יורדות באסלה - נזכרה בעובדה שאחסנה בראשה
מתישהו. היא השתינה כמה טיפות שתן, ניגבה את הקוס שלה ושטפה
ידיים. אז קפאה, כי התעתדה ללכת אל המטבח.
ריח של מים פושרים גירה את נחיריה, כמו זיכרון ישן. הייתה
עייפה עד מוות, וידעה שלא תוכל לישון. הראש הסתחרר
באלפי-שברירי מחשבות, כשבתוך כולם מהבהבים סימני אזעקה. הם
אמרו שהגוף שלה נאבק על חייו. היא עמדה בפתח המטבח וריח מחליא
של אוכל שנדמה לה כריח של אוכל רקוב עלה באפה, ריח של זבל. היא
פתחה את המקרר ה-כמעט ריק והשתופפה, עדיין עירומה, אל המגירות
התחתונות במקרר, מגירות הפירות והירקות. שתי המגירות היו מלאות
כדי מחציתן. צארה העמיס שם מלפפונים ועגבניות, שסק, שזיפים,
ענבים, תותים, קלמנטינות ולימונים. לימונים. הלימונים כמעט
גרמו לה לסגור את המגירות ואת המקרר, אבל היא הסיתה אותם
במהירות, לא לראות. היא תפסה בשתי אצבעות עינב מהאשכול, וקטפה
אותו. אז ניגשה לכיור ושטפה אותו לאט-לאט. אתה חמוד, היא אמרה
לעינב. אתה טעים כמו סוכרייה מג'לי. היא הגישה אותו לפיה,
ונגסה כדי חצי. הפרי על שפתיה ולשונה, מתחכך בשיניים, היה
דוחה. כמו תולעת בפה שלה. טעים, טעים, טעים... היא מלמלה בתוך
ראשה, והפה שלה ירק אותו בגועל לכיור. היא חשבה על קוטג'. היא
אהבה קוטג'. היא הייתה אוכלת אותו בכפית, ופרץ של מיצי קיבה
נפלט מפיה לתוך הכיור. הראש שלה הסתחרר. היא שטפה את פנייה
והסתכלה סביבה על העולם שלה. בלי רגש, כמו באוטומט, ירדו
הדמעות מעיניה, והיא ניגבה אותן בידיה.

בחצות הלילה שיחק מפתח במנעול, ופתח את הדלת. הוא הביט סביבו
בבית החשוך, ונעל את הדלת. הוא הסתכל וחיפש, ומצא אותה על
המיטה, חשב שהיא יישנה. בדק במקרר והתאכזב לראות ששום-דבר לא
השתנה. הוא ניגש אליה וראה שהיא ערה. הגוף ה-כמעט בלתי-נראה
היה מכוסה סדין בצבע תכלת בהיר, ועיניה היו פקוחות גדולות
ובוהות. אישוניה לא זזו לכיוונו. גאיה... הוא לחש. גאיה, הוא
ניער אותה. הוא מילא קערה ושפך על פנייה מים, היא השתנקה
והביטה בו בעיניים פעורות. אני לוקח אותך לבית-חולים, הוא אמר.