בתלתליה השחורים,
בגופה השזוף והגמיש,
נדמתה היא בעיניו, כנימפה.
וכך שחתה,
משחקת עם הגלים,
צוללת ועולה,
כאילו קראו לה ממצולות האלמוגים.

מידי בוקר היה שם,
מצפה לראותה בים,
שוחה בביטחה.
מתחמקת בשחייה,
ובכל פעם שעלתה מצלילה,
הייתה מונה את צדפיה,
כאילו מנתה אוצרות אבודים.

בת הדייגים מהבקתה,
יופייה עבורו לאין ערוך היה.
מחכה הייתה לראותו על החוף,
שיערו הקצר ועיניו שומרות סוד.

בלילות הייתה חולמת אותו.
בחלומותיו היה רואה אותה.

ועם קרן-שמש ראשונה,
היו שניהם יורדים הימה לשחייה,
מקווים לראות זה את זה,
בלי דעת, שמשותף חלומם לשניהם.

בוקר אחד חלומם התגשם,
בחיוכי מבוכה נפגשו שניהם.

ומאז היא שלו והוא שלה,
והנה התגשמה התפילה.