"אני שונאת את זה, אני שונאת את הכל. את כולם. אני שונאת את
האוויר, אני שונאת את המקום, אני שונאת את האנשים, אני שונאת
את הלחץ, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את המעשים שלי. אני
שונאת הכל"
"גם אותי את שונאת?" אתה שואל בקול מתחנחן ומתקרב אלי יותר.
"גם אותך..."
ואתה מתפוגג.

אני שוכבת על הגב, כבר מאוחר ואני צריכה לקום מחר מוקדם. אני
שונאת לקום מוקדם.
העיניים כבר שורפות מעייפות והראש כואב מכל מה שאני צריכה
לעשות, החזה כבד וכמעט שאי אפשר כבר לנשום בחדר המחניק הזה.
אני רק רוצה להוציא הכל החוצה, כי אני טובעת בתוך הכלום הזה.

על הריצפה הקרה בשירותים שום דבר לא שונה. אותה תחושה מגעילה
שעושה לי בחילה כל פעם מחדש, רק כי אני כבר רוצה להוציא אותה.

תשישות.
תשישות בלתי נסבלת מהחיים עצמם. וכל השטויות שבאות עם זה.
אני מרגישה את הציניות מעכלת אותי, כמו חומצה מבבפנים וכבר אין
לי מה לעשות. המרירות נוזלת ממני אט אט. אני רק רוצה שקט.
צריך לקום, לשתות ולאכול. אבל הכל כל כך תפל. הכל תפל.

"אז את לא מאמינה במחויבות?" הוא שואל בהתלהבות ונותן לי את
המבט הסתום עם החיוך המטומטם.
אני רק נאנחת ומגלגלת עיניים אבל הדבר האחרון שהוא מסתכל עליו
עכשיו זה העיניים שלי.

אני כבר לא נמשכת לאנשים. לא לגברים ולא לנשים. לכלום. אין לי
את הסלבנות בשביל זה.
חוץ מאיזה אחד שטייל פה ברחוב עם הכלב שלו לפני כמה ימים. אבל
לא הסתכלנו אחד לשני בעיניים והבנו שנועדנו זה לזו. חבל.

המכונית נוסעת במהירות של 80 קמ"ש ורק בא לי להתחיל לצרוח שיסע
יותר מהר. רק רוצה לפתוח את הדלת, לראות מה יקרה. לפתוח אותה
ולהתגלגל על הכביש במהירות מסחררת, להרגיש את האספלט בכל מקום.
את הכאב הזה. להרגיש.
אבל אני מחזיקה את עצמי חזק. בלי בכלל לדעת למה.

משמעות זו מילה גסה.
אין להשמיע אותה בטלוויזיה, ברדיו או בכלל בחבורה.
צריך ללחוש אותה בשקט. רק כדי להבין שאין דבר כזה.