אחרי לילה ארוך, נכנסנו לישון.

ואז התעוררתי, שעתיים לפניה. מסתכל על התקרה של חדר המלון
ששכרנו, ותוהה מתי היא תיפול על שנינו. שמתי מים לקפה ויצאתי
למרפסת כדי לעשן סיגריה. חשבתי על שגרת היום, שמתפרקת לאיטה
לשעות הקטנות שמהן מורכב הכלום שאני הולך לעשות בשבוע הקרוב.
הפלאפון הראה שתי שיחות שלא נענו מבועז, שמצא לו זמן לעדכן
בהודעה קולית שכל הצ'קים של המשרד חזרו. התיישבתי על כיסא
הפלסטיק בלי לנגב את הטל של הלילה, כדי שהקור בתחת ירענן אותי
טיפה, ונזכרתי שוב בגלעד הבן-זונה. חשבתי לעצמי כמה שהיא ואני
אבודים ועצובים, אפילו יותר מלפני כן - וגם הסקס של אתמול
בלילה, סקס משוחרר של פוסט-טרואמה-טרום-חופשה בצפון, מהול בעצב
ובדמעות ובלב השבור של שנינו, פשוט לא יכול לשפר את האווירה -
ואז החלטתי: כוסומו, אני טס לאוסטרליה.

קצת אחרי שכולנו השתחררנו ומצאנו את עצמנו זרוקים בכל שוחה
שקיימת בגלובוס, גלעד עוד יצא פעם בשלושה שבועות הביתה.
למקוצרת. בלי אפטר. המג"ד שלו היה פסיכי והתעקש על סגירות
מחלקתיות, והמ"מים שעוד איכשהו החזיקו מעמד סבלו בשקט שירות
צבאי מלא בעשייה מבצעית ואוננות, כי חיים אישיים זה הדבר
האחרון שיכול להיות לך כשאתה יוצא הביתה בקבע שלך כמו פרח
טייס. הדתיים שכבר החזיקו אישה וילדים, עזבו לג'וב או השתחררו,
פשוט כי לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. ורק גלעד החזיק מעמד, פעמיים
ביום טלפונים לאישה שבהריון: "עד שהוא יוולד אני כבר אהיה
בבית, אבל בינתיים אין ברירה", שיקר לה. "תחזיקי מעמד, אני
אוהב אותך", שיקר לה שוב.

בסופי השבוע בהם היה חוזר הביתה, בילה גלעד את מרבית זמנו עם
טלי. טיולים על שפת הים, ארוחות שישי אצל המשפחה, סרט בשבת
בבוקר וארוחת צהרים רומנטית עם אוכל מחומם מהפלטה של שבת. זמן
קבוע הקדיש גלעד גם לנו, החברים, כל צהרי שישי בבית של שניר.
מאחורי כל הסמים והשתייה שהרצנו, הסתתרו להן שיחות על "המצב",
הצבא, וכמובן על בחורות, ועל איך כולנו חולמים על אורגיה עם
שתי אירופאיות; חוץ מגלעד, שהיה כבר נשוי. שיחות הסלון אצל
שניר נהפכו לנוהג קבוע בעיקר אחרי שכולנו התגייסנו, מכיוון
שהיו הזמן האפשרי היחיד שלנו להיות כולם יחד. בשאר הזמן היינו
עסוקים מדי בלטחון בצבא (או בלהתחמק מלטחון - בועז הוציא פטור
משינה בבסיס וקיבל 2 אפטרים הביתה בכל שבוע). למרות זאת, כשאני
משחזר את כל הפעמים האלה בהם גלגלנו ג'וינטים והזרקנו אוזו,
אני מצליח להיזכר רק בשיחה אחת עם גלעד, לא כזו שהייתם זוכרים
בדרך כלל. רק שבחלוף הזמן, אותה שיחה עם גלעד קיבלה משמעויות
אחרות.

מיכל קיפלה את השמיכה ארבעה קיפולים שווים והניחה אותה לאוורור
על החלון. היא בדיוק סיימה להתקלח וריח של שמפו ודיאודורנט נשי
הדהד בחדר. אני עוד ניסיתי לגרד את קורי השינה מהעיניים בזמן
שהיא התיישבה על הקצה של המיטה והתחילה לדבר. וככה הודיעה לי
מיכל שהיא טסה לחו"ל. לכמה חודשים, לא יודעת כמה, שבוע אחרי
השחרור. כן, היא כבר החליטה, יש אפילו כרטיס טיסה. לא, היא לא
יודעת לאן או עם מי, כנראה לבד. גם אני נשארתי לבד - מיכל ואני
נפרדנו באותו בוקר שבת, שבוע לפני השחרור שלה, ושבועיים לפני
שטסה לאוסטרליה ואף פעם לא חזרה.

בדיוק סיפרתי לשניר על הסקס עם מיכל בערב הקודם. שנינו התפתלנו
מצחוק כשחיקיתי אותה גומרת, וגלעד בדיוק התיישב על הספה
המשותפת. העברתי לו את הג'וינט שעישנתי, עדיין מתגלגל מצחוק.
"איך אתה לא מתבייש", הוא סינן, בהתחלה לא הייתי בטוח בכלל
שהתכוון אלי. "תפסיק עם זה!", הפסקתי לצחוק והסתכלתי עליו,
מופתע. גלעד אף פעם לא ביקש שנפסיק, בטח לא כשדיברנו על
זיונים. רק רצה לשמוע עוד ועוד, על איך שניר הביא את ההיא
מהפאב אליו הביתה אחרי שעתיים, ואיך מוטי תפס את זאת מהקלאב-מד
בטורקיה. תמיד חשבתי שהסיפורים שלנו עזרו לו להתנחם בהסקס
החד-גוני של טלי ושלו, סקס שבא תמיד עם חיי הנישואין, גם אם
אתה רואה את אשתך רק פעם בחודש. "על מה אתה מדבר, גלעד?".
"תגיד, אתה בכלל אוהב את מיכל? למה אתה מדבר עליה ככה?". "כן,
אני אוהב אותה. מה הקשר אחי, אסור כבר לספר לחברים שנהניתי
אתמול בלילה?". "מותר, אם זה סתם, אם זה היה בשביל הכיף.
כשבועז מספר על עוד בחורה ועוד זיון, זה בסדר. אבל מיכל, אתם
כבר שנתיים ביחד, היא כמו אחות בשבילנו".

את האמת? גלעד צדק. זיונים עם החברה הרצינית זה לא מידע
להמונים, בטח לא לקבוצת
החברים-מהתיכון-שמתרפקים-על-זיונים-ארעיים. מאז הפסקתי לדבר על
הסקס עם מיכל, על איך שהיא זזה, על האנחות החלושות, על הרגליים
שלא נגמרות, ועל איך שהיא תמיד גומרת, ותמיד נשארת צמודה אלי
כשסיימנו - מעלי או מתחתיי, נושפת ושואפת אויר מתוך הפה שלי,
מחייכת. אני עדיין זוכר את המבט המזועזע של גלעד מבין ערפילי
העשן, ואיך העצב שהשתקף אלי מעיניו שוב גרם לי לתהות איך ולמה
הוא, גבר חילוני משכיל ובנוי היטב שכמותו, נקלע לחתונה כדת משה
וישראל עם אישה דתייה בגיל 21, ואיזה קטע זה שהוא בכלל לא יהיה
יותר עם אף אחת אחרת חוץ מטלי. כשאני מסתכל אחורה על הכל, אני
מבין כמה טיפש הייתי, ולא מבין איך הכל חמק לי מבין האמצעות.

חזרתי לחדר והערתי את טלי - ידעתי שחופשת הנקמה הפיקטיבית שלנו
הסתיימה. סיפרתי לה שהחלטתי, שאני נוסע לאוסטרליה לחפש את
מיכל, ומקווה שגלעד לא יהיה בסביבה "כי אם אראה אותו אני פשוט
אהרוג את המזדיין הזה, אפוצץ לו את הצורה בשם שנינו". היא
חייכה חיוך עצוב, וראיתי לפי הדמעות בעיניה, שכנראה הייתה כבר
ערה ובוכייה עוד לפני שבאתי, כאילו הרגישה שתחילת החופשה הזו
אינה אלא המסך שיורד על הדרמה של חיינו בחודשים האחרונים,
והבינה ברגע אחד שטעתה כשהחליטה לברוח אלי אחרי שגלעד עזב ככה
סתם יום אחד, בלי להודיע ובלי מכתב. ומאז אפילו לא טלפן פעם
אחת, גם לא כדי לשאול על הבת הקטנה, ורק במקרה שמענו מאנשים
שהיו באוסטרליה שראו את מיכל ואותו מסתובבים יחד, אוחזים
ידיים. כי לברוח אלי, טלי הבינה עכשיו, זה בדיוק כמו לברוח
לעצמה. חלש, עצוב, כמעט שבור, ובעיקר חסר תקווה. וכמו גלעד
לפני, עכשיו גם אני הולך. כי אין ברירה, כי אני חייב. הלכתי
להרתיח שוב את המים, והתחלתי לארוז.

אחרי בוקר ארוך, התעוררתי.