בסוף היא תשיג. אותי, אותך, את כולן ואת כולם. לא שזה משנה
משהו. היא איתך מהרגע שאתה פותח את העיניים. אז מה אם אתה לא
מודע לזה בהתחלה? בהמשך אתה לא בטוח, כשאתה מתבגר ומתגבר עליה
אז כמובן שתדאג להנמיך בחשיבות שלה אחרי שתקלוט מה היא מסוגלת
לעשות ליכולת שלך לתפקד ולחשוב כמו בן-אדם; לדעתי זו המשמעות
האמיתית של גיל ההתבגרות, ללמוד אותה, את ההשפעה שלך עליה, ואז
איך להוריד אותה ולהשאיר אותה למטה כמה שיותר זמן. עוד רגע
אפשר לחשוב שאני איזה גבר אלים, גיבור שמוריד אותה בשביל הערך
העצמי שלי; מתחזק על חשבונה...

לא! אני הקורבן פה! אני זה שסובל ממנה! כל פעם שלא הייתי על
המשמר היא הרימה את הראש המכוער שלה, ואני התחלתי לקרוס לאט
תחת החיוך הכאילו-תמים שלה והזכרונות המתוקים שהיא גורמת לי
להזכר בהם כבר החמיצו לעיסה עבשה של החמצה ופוטנציאל לא ממומש.
לנתק סופית עוד קשר ידידותי שרק הזין משהו מיותר לחלוטין,
להפסיד עוד פוטנציאל לקשר, והאנרגיה שלי דועכת. זה לא קל
להודות שבכל הזמן הזה אתה נשטף בגל של הפסדים ותובנות כואבות
שזה הכל או כלום! באמצע מחכה לך וואקום שמתמלא מהר מאוד בכעס
ותיסכול. ומגיע הרגע שאתה מודה בינך לעצמך שכנראה שבאמת אין
וואקום בטבע. גם לא בשלך, למרות שהיית רוצה.

היא פה בשביל להזכיר לך את זה. עכשיו הפסדתי שוב והיא נושפת
בעורפי, בקרוב היא תתפוס אותי ותגמור עליי, אין לי סיכוי מולה.
ידעתי שזה הזמן האידאלי שלה; תקופה מתה עם מספיק זמן לחשוב.
אתם יודעים איך זה, המחשבה מובילה לזיכרון והזיכרון מוביל
אליה. הנה היא פה.

ההרגשה.
ההרגשה מלווה בצבא התחושות הרגיל שלה: נוסטלגיה, ספק, געגוע,
כעס, והחמצה.

האדישות והפרקטיות עמדו לצידי בנאמנות מוחלטת אך גם הן קרסו אל
מול הצבא הזה שרק חיכה לשעת כושר. תקופת כושר, אם לדייק. הרי
זה לא באמת כוחות.
עכשיו אני לבד לגמרי ורק מחכה לכל המכות חסרות הרחמים שלא
איחרו להגיע. המון מכות, המון כאב, מכל צבא חסר הרחמים הזה
ואין אפילו טיפת דם אחת. עכשיו זו הריגה נקייה ומקצועית! כבר
לא נותרה לי אנרגיה לבכות, רק תשישות.
הפסדתי.

אחרי שנים של התמודדות-המעטה-בערך-הרגש-טביעה-בשגרה, הפסדתי
במרדף וקרסתי כמו רבים וטובים לפניי. אני נעול במוסד עם כותונת
משוגעים ממש כמו בסרטים, ולוקח תרופות בשביל להתמודד איתה.
טוב, אם לדייק אז... אני מקבל תרופות בכוח. אבל לא הרבה כוח כי
אני מותש מהריבים עם האחות, זאתי עם השיער השחור הגולש,
העיניים החומות העמוקות (בדיוק כמו שלי, כנראה שלא במקרה
הצמידו לי אותה, קשה לכבוש במבט חודר כשאני מסתכל במראה) והכל
ארוז בחבילה באריזה מלאת פרופורציה וחן של 1.75 עם B75.

מדהים, הזכרתי את הפרט הזה אחרון! יחי השינוי! עכשיו כבר לא
צריך לרסן אותי כמו בהתחלה, היא רק מגיעה עם מחשוף ואני רגוע;
לפעמים אני מחייך, ולוקח את התרופה. הפעם היא מחייכת בחזרה
ונדמה לי שיש זיק של אותנטיות בחיוך שלה.
אולי עוד לא הכל אבוד...