זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שנפגשנו
שנדמת כמו משהו לא קיים
ויש צלילים לרוח ויש קולות שקטים שצורחים לי לחזור
אני לא רואה איפה הסוד הזה יוצא
אני לא רואה איפה אתה מתרצה
וזה לא שהרוח באה מהר מדי
זה לא שהמנגינה הפסיקה לפתע
זה רק החושך בעיניים, השתיקה של בינתיים
וזה שכולם כאן ואין אף אחד.
אז אני עוצמת עיניים ומנסה להיזכר
יש לך בשירה סיפור שגורם לי לרחף
אני יכולה לעצום עיניים ולהסתובב
ליפול על המיטה חסרת נשימה ולהשתחרר
לא מהחיים אלא קצת מהשגרה
נמאס לנסות לצאת מהמסגרת
אז מחייכים בקושי לעבר הצלמת
ממילא אנחנו לא פוטוגניים במיוחד.