שוב אני עושה אותה טעות
הולכת לאורך אותו שביל
מקווה שהוא יוביל הפעם למקום חדש.
לפעמים אני מתחילה אותו בראש מורם
אך הביטחון אינו יציב מספיק
הוא מתפוגג לאיטו
וכך נחשפת חולשתי.
כמו כבשה שחורה שרחקה מהעדר
מחפשת הרפתקאות חדשות ומרגשות.

אני חשה במבטם עליי
עיניים זוהרות בחושך
בין העצים שבצד השביל.
עיניים בוחנות, זוממות
אפים מרחרחים את הטרף - חשים בחולשה.

עד שזאב אחד מתקרב לכיווני
מדבר אליי מילים יפות
שר שירים עם מנגינה מוכרת
אני מזהה ולא קונה את הפיתוי
אך בכל זאת מצייתת בכניעה
מניחה לו להוליך אותי אל החשיכה
שם אף אחד לא יראה
אף אחד לא ילעג לו על טרפו.

בחסות החשיכה, מעודד על-ידי כניעתי המסורה
הוא מגשים את תאוותיו הכמוסות, הצפויות
הוא טורף עוד חלק ממני.
אני מזייפת חיוך אוהד.
הוא נותן לי דחיפה לכיוון השביל
משאיר אותי רועדת ובודדה.

הדמעות מציפות ולא מרפות
מחלצות ממני הבטחה שלא אצעד עוד בשביל
אני מבטיחה בכל ליבי, בכנות
ויודעת שאשוב.