זה פועל קצת כמו מכתב בבקבוק, לא?
כותבים יצירה או איזה חירבוש שעלה לראש באותו הרגע וזהו,
משליכים לים המקוון, על השאלה האם ומתי המסר יגיע למישהו אף
אחד כבר לא יוכל לענות.
ברור מאליו, אם כן, שלא כדאי להעביר כאן מסר עזרה. הייתם
שולחים יונה למד"א עם הודעה על התקף לב? מי מבטיח לכם שכנפיה
לא ישאוה לאיזה אינסטלטור נחמד במקום?
וזהו, ככה זה בעצם.
אני יושבת פה מול המסך המרצד, מנסה לסחוט מעצמי טיפות של
יצירתיות כדי להביע בצורה המעניינת והמקורית ביותר את הדבר הזה
שאיני יכולה להסביר, מנסה למצק את האובך שבמחי לישות מוגדרת
ברת מישוש. אבל זה קשה, מאוד קשה. הנסיון הנואש לדלות מים
מהבאר היבשה שהינני. הייתי רוצה לשאוב עכשיו כל דבר מראשי, אבל
בעיקר אותך, ואני אפילו לא בטוחה אם הנסיון הוא למטרת טיהור
ושיבה לשפיות או שמדובר ברצון העז לחלוק עם מישהו את הרגשות
המבולבלים והאמביוולנטים, שכמו מתנגשים איש ברעהו ויוצרים
מערבולות הזורעות הרס בכל מקום.
ואתה? אני מנסה כל כך לקרוא אותך, אבל עד כה התברר לי שזה
מבלבל כמו לקרוא ספר בפורטוגזית. כל כך הייתי רוצה לדעת מה
קורה איתך, כל כך הייתי רוצה לדעת שהידע שאולי הייתי צוברת
יכול היה להועיל איכשהו. אבל ברור לי ששום דבר מזה לא יקרה.
ברור לי שאני צריכה להוציא אותך מלבי, שלבך שלך כבר מכוון
הלאה, או לפחות שכח במידת מה מקיומי וזה בסדר, בדיוק כמו
ששכחתי במרוצה השנים שהיינו בסך הכל שני אינדיבידואלים שעמדו
קרוב אחד לשני למרות שלתומי וטמטומי הייתי בטוחה ש"ודבק באשתו
והיו לבשר אחד".
רגע, יכול להיות בעצם שצדקתי והכאב שאני מרגישה עכשיו הוא
ההתאוששות מסכין המנתחים שהפרידה אותי ממך בעל כורחי.

ובעלטה בשוכבי על המיטה,
אני שבה בתחנונים אל בורא העולמות, זה שזנחתיו בשנים האחרונות,
באה בבקשות בפנים מבוישות, אדומות
שהרי ברור לשנינו שצברתי יותר חובות מזכויות.
ובכל זאת, מעמידה פני אמיצה
בקשתי היא שאת דרכנו לשפיות שנינו נמצא
את התקופה הרעה נשים מאחורי מחיצה, שיחלוף הכאב ביעף, המהירות
כאן נחוצה.
ובשקט בשקט, בלחש שכמעט איש לא שומע, אני מפריחה מעלה על כנפי
הכנות עוד בקשה קטנה, איזו ג'סטה לזכר ימים עברו "שימצא את
ביתו איתי, שיגיע לנקודה בה יתגעגע למה שקרה בינינו, שאזכה לתת
לו את הנשיקה שחפץ בה לפני שנסע".



23.02.10