המרחק מהבית לרחוב הזה היה נדמה כאלף קילומטרים, כשלמעשה היה
כעשר או עשרים. הרחוב השקט לא הכיר אדם זה, ברחוב בו כולם
מכירים את כולם. הוא הלך ברגל הרבה, כך ניכר על פי נשימתו, ולא
היה קשה לנחש שהוא גם מעשן כבד. שיערו היה ארוך, פרוע במקצת,
נוקשה משבועות ללא חפיפה. זיפי זקן שחור פרעו אניצי שעורה
שחורה מסתבכת על פניו, והדגישו את שפתיו המלאות השמנוניות. הוא
צלע מעט מהמאמץ, והיה חתך קטן בצד שפתו העליונה, חתך שהגליד
מזמן. בגדיו היו כבדים לאוויר הלילה החמים והמחניק, ונעליו היו
נעליי מסעות כבדים שהתבלו במשך זמן או מרחק. הוא הלך מהר,
כאילו יש לו יעד, אבל נשימתו שהעידה שהלך הרבה, אמרה שזו הליכה
של מוכה אמוק. דרך נסללה בראשו על פני הרחובות, ועליו לעשות
אותה, בטרם יחזור לביתו מיטתו.

השעה הייתה מאוחרת, ומשפחות, יחידים ונאהבים הסתגרו בבתים
הקטנים. פה ושם התנופפו וילונות מתוך החלונות החוצה אל הרחוב.
בחלק מהבתים דלקו מסכי טלוויזיה או מחשב, ולעיתים היה עובר על
פני בית שנעימה כלשהי הייתה נמזגת מתוכו חרישית אל הרחוב.
ביום, זה היה רחוב שבהחלט יכול להיקרא כ"רחוב בריא," אך כעת
בלילה נראה כרחוב רדוף. חנויות סגורות, ספסלים ריקים, בית-כנסת
גדול - לבן ובוהק, חתום ומסוגר בשער ברזל ודלתות כבדות, ללא
ניצוץ אור.

הוא הגיע לגרם המדרגות הארוך שמוביל מעלה לרחוב המקביל, ובו
כביש סואן ודרך שזורמת ממש כמו להחליק אל ביתו. הוא היה עייף,
וזה סופו של הסיבוב האחד-לפני-אחרון. אבל כשהוא רצה לעלות,
מישהי רצתה לרדת.

היא הייתה כמו מגולפת שיש לבן ויפיפייה להפליא. עורה היה כה
לבן, כאילו לא ראה שמש מעולם, אך בהק בלובן בריא. שיער ראשה
היה כה ארוך, הוא צנח והסתלסל עד ברכיה, מעלה ניצוצות אור
שנשברו בנהר השיער הזה, שהיה כה שחור וחי, כמו גחלים לוחשות.
בארובות עיניה נצצו שני עיניים ירוקות כמו דשאים מוריקים
מיניאטוריים, וסביב שוקי רגליה הלבנות, רגליה היפות החלקות,
התפרעה שמלתה כיוצאת במחולות סביבה, כשהיא מנסה לרדת את
המדרגות מבלי למעוד.

המדרגות היו צרות, ובקועות במקומות מסוימים. בנייה ירושלמית
ישנה. קל היה לנחש, אף-על-פי שקשה היה לראות, שהיא מנסה לרדת
בנעלי-עקבים.

הוא החל לעלות לאט, מהופנט מהמראה הגותי היפיפה, והיא האטה מעט
בראותה אותו, אך עדיין ניסתה לרדת, מבטה תוהה אליו ומבטו תוהה
אליה, כשהוא עבר מדרגה לפנייה והיא כמעט מעדה ונאחזה בו
בחוזקה. ריח של יערות עשירים ורטובים מגשם שטף את נחיריו
מגופה, ריח כה עשיר, יער שלם, רטוב מגשם, מתפורר בסתיו באגליי
דונג ועצים מתקלפים.

הוא נעצר המום ומהופנט, והביט לתוך עיניה. עיניה תהו עליו
ושאלו, ועיניו שאלו חזרה. הריח מגופה ומשיכתו המטורפת אליה
נדמה כחגים סביבם אלפי מעגלים. ליבו צהל רגע כשהיא חייכה חיוך
קטן, כמעט מתנצל, ואז בקלות ללא מחשבה או רגש, דחפה אותו מהר
ובחוזקה כאילו היה דחליל, והביטה עליו מתגלגל את המדרגות.

היה הרבה בלגאן בראשו, של גוף נחבט באבן, אבל הכול לא הצליח
להאפיל, כל דרך ההתגלגלות מטה, על תחושת ההפתעה, והכאב. כאב
שאפשר לתאר רק ככאב בגידה.

הוא ידע שהוא למרגלות המדרגות, וכמעט שכח ממנה. כל גופו היה
כאב, שבור ומרוסק. ככל שניסה לזוז, הכאב היה חריף יותר, ולאט
עלה באפו חזק יותר ויותר ריח של יער אחרי גשם. הוא ניסה להזיז
את גופו, ראשו, אך גופו לא נשמע לו. פתאום כמו כל השמיים נפתחו
ונצבעו שחור עמוק, עם ברקי ירח מנצנצים בתוכם. הריח היה כבד עד
בחילה, ריח בוץ ועצים רקובים.

מחלפות שיערה ליטפו את עיניו, ואז עיניים ירוקות שהיו קבועות
בפנים יפיפיות, הביטו אליו כמו אל ילד נזוף שלכלך את מכנסיו.
היא קירבה את פנייה לפניו, נחיריה רחרחו אותו כמו כלב המרחרח
אוכל, ואז הוא ראה אותה מזדקפת, יפה וגבוהה, ומתרחקת משם
בעצלתיים בעוד הריח רודף אותו.