בעודי בעריסה, היא הזינה אותי,

ובצוף המתוק שבתה את נשמתי.

כציפור טרף הגנה על גוזלה.



כשהייתי מתרוצץ בחוצות, גמאתי את הדרה:

מתבונן וחוקר, לומד את יופייה.

בזקנתה העניקה לי את חציי הראשון - את חוכמתה.



וכשהגחתי מהגולם, כבר הייתי לכוד בעולמה,

אל תוך העלי, עמוק יותר ויותר נברתי, אבוד בתוכה,

אך אז בחוסר אחריות של פריחת נעוריה, אותי זנחה.



ככסיל מוחלט השבתי את גבי אל גבה המופנה,

ונלכדתי יותר ויותר מבלי לדעת את שבאמת קורה.

עם כל הכחשה וצעד הרחק, נפער חור שהלך ונבנה.



עם כמיהה וכיסופים שמילאו את הסאה,

ארים עיניי אלייך, הו הלבנה.

פניי  חופר עמוק בוורד,

אפנה אלייך בתקווה עיוורת.

כי תגאליני בחסות כנפייך במהרה,

או תשלימיני לבסוף בבריאה.