היא יוצאת באישון הלילה,

משחרת לטרף, לכאב רעבה.

מביט מבעד לחלון, צופה בה.

מושכת, מפתה, להזמינה פנימה.

את חמוקיה חושפת לראווה,

שפתותיה מבליטה, ליצרך פונה.

וכשהדלת נפתחת, הצורה משתנה,

מזנקת, משסעת קרביים בטפריה,

את הלב מנפצת בחבטה,

נועלת הקורבן האומלל בין לסתותיה,

מנערת עד כי נותר כסמרטוט לרגליה.

עוד חלל נפל ברשתה.

אך עודני מחוסן מפניה,

כל ימיי עליי פסחה,

שכן דלת ליבי בדם נמשחה.

אז מדלגת ועוברת לקורבנה הבא.