ולהתפשר איתך נראה כמו הדבר הנכון לעשות, כשהפנים שמסתכלות
עליך בחזרה כבר לא מוכרות. ולפעמים זה מכה בך, הגיל, והזמן
שחלף. ואת שוב מתכוננת לבואו של הסתיו. כמה פעמים ניסית להעלם
בשקט, אבל הם מכריחים אותך להיות סערה. ואת רק רצית לעזוב הכל
ולהתרחק, אבל שום דבר מהתכנונים שלך לא קרה. מנסה למלא את החלל
שסביבך בחפצים שהיית רוצה שיגרמו לך לחייך. למרות שעמוק בפנים
כבר אין למה לטרוח, ואת יודעת שהחיוך לא יעלה. ותוך כדי
ההישרדות את מנסה לגלות במה אפשר למלא את החורים שבפנים, אלה
שלא רואים, אבל כל כך מרגישים. הגילוי שלך לא מגיע, גם לא
ההארה. את מחכה לשינוי, לתפנית טובה. אבל למדת מספרים לא
מעטים, ששינויים בעצמם לא קורים. ואינך מכירה את הדרך, ולא
יודעת מה לעשות. כך שהחורים עוד ישנם, ולפעמים גם התקוות.
אז מה את אומרת עכשיו? האם זה הזמן להתחיל סיבוב נוסף? הלוואי
ויכולת, ממלמלת לעצמך, ויודעת היטב שזה פשוט לא יקרה. הכנפיים
שלך לא מלאו חללים. ולא ממש יודעת איך להסתיר עיגולים שחורים.
ובכלל לפעמים נדמה שכבר אינך יודעת דבר. ואולי זה נכון, ובגלל
זה חזרת תמיד אל העבר. וכשהסתיו שלך יגיע, האם תחליטי לקום
ולעשות? או שגופך כבר יאבד חום עד אז, והם ימשיכו לחכות? לא
מתחרטת על דבר, או לפחות כך רצית. אבל מה עם האכזבות, עליהן
עוד לא דיברת, ובכלל האם תרצי? לחפור לעומק בפצעים הכי קשים של
עצמך. זה בכלל לא פשוט, ואת שוב אינך יודעת איך. ומה יש לומר
על האכזבות שהספקת לאכזב, רק לבקש סליחה, ולדעת ששוב גרמת
לכאב...