איזבל לארן-ורסיין / משהו |
אני אבדוק את האותיות הקטנות
של השורות האחרונות
בין כל המשקאות הזרים.
סחרחורת.
ומישהו נותן לי כתף.
כל כך יפה מצידו, אני חושבת
וכל כך צריכה להודות לו
אבל כבר אין לי רצון
להוציא ציוץ דק מגרוני
אז אני שותקת.
מישהו שם מתערב לי.
אני תוהה על קנקנו של ניסוח דל וארוך.
והאדון כבר מדריך אותי לצאת,
מלמד אותי לדרוך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|