האהבה אשר הורגת אותי ביום
ממשיכה וחוזרת אליי בחלום.
יותר מכל הורגת היא לי את האמונה,
בלילות משתוללת
מכישה אותי על הזרוע
ושם אני דווקא רגועה וחזקה,
נושמת לאט והולכת להזעיק עזרה.

ובימים אני נענשת
על שהעזתי לרצות לאהוב.
אולי אעשה עצמי מתה באמצע הרחוב,
היא תרחרח, תגרור אותי על פני עוד כמה זיכרונות
תטיח אותי בקיר מרוח במילים יפות
ואז תתייאש ותלך לפתות מישהו אחר
ואני חבולה ומושפלת אקום ואתיישר,

בתקווה שבלילה אירדם כמו תינוקת
שריריי רפויים וראו זה פלא -
אין דאגות מתחת למיטה.
ובשדות ארץ חלומותיי
אחזור להתהלך עירומה כמו פעם
יד ביד עם הנבואה
שהיא עשויה לחזור
ולתבוע את שאריות נשמתי,
בדמות תאומה
ובעטיפה מלאכית,
אני אהיה מוכנה,
כשהיא תבוא למצוא אותי.