.
היא באה לבושה במעיל פרווה. היה חם. רציתי להגיד לה שקיץ אבל
ידעתי שהיא לא תקשיב. הסתכלה על החדר אבל לא ראתה את הבלגן רק
שמעה את המוזיקה צורחת, קשה לה גם כשאני לא צועקת, קשה לה
כשאני שקטה. רציתי לשאול אותה מה מסתתר לך שם שאני לא שומעת
אותו דופק? אבל אנחנו אף פעם לא מדברות עליה. כשיש לה יסורי
מצפון על כך היא מראה לי את הקעקוע שהיא עשתה, מן עיגול כזה
כמו כדורגל. אני לא מכירה בנות שאוהבות כדורגל חוץ מהשדרנית
הזאת מגלגלץ .שאלתי אותה אם זה טוב לה? היא אמרה שכן .לי אף
פעם לא טוב. אם קצת טוב לי אני נזכרת בה ומרגישה אשמה. הייתי
מקללת אבל רק את עצמי ואז היא תחשוב יחד איתם. לא איתי.
כל שבוע היא מגלגלת שטיח צר ומנומר על הרצפה. במקרה הכינותי
מראש, היא אומרת. ואז היא מתפללת אבל לא למכה אלא אליו ולא
תגיד לעצמה, חוץ מכמה דקות תפילה פעם בשבוע אצלי בסלון, למה?
חמסין. היא עומדת בפתח הסלון עם מעיל פרווה וסנדלים.
קפואה. לא זזה. עיניה מכווצות חזק. שאלתי מה קרה? התישבה על
הפוף, היו עליו מעיל וזוג תחתונים מלוכלך אבל היא לא שמה לב.
הדמעות נשרו על הלחיים המלאות.
הבאתי לה כוס מים ומטפחת משובצת מהעזבון של אבא שלי. היא ישבה
בשקט. לרגע פחדתי שתלך. פתאום היא לוחשת, שכחתי את השטיח.
הסתכלתי עליה ועל הדמעות.  יש לי הרבה שטיחים אמרתי. ביליתי את
הפסיכוזה בסיני זוכרת? היא צחקה. גם אני צחקתי. פתאום ראיתי
שחסרה לה שן  ונזכרתי שלא צחצחתי שיניים. היה חם. ריחות הזיעה
של שתינו התמזגו באויר למחנק מתוק .ביקשתי ללכת להתקלח. זה
הזמן שלך היא אמרה. ואני הרגשתי שזה הזמן היחיד שיש לי...
כשיצאתי מהמקלחת שאלתי אם אני  צריכה לנקות? היא ענתה שלא
ושנגמר  הזמן...

 באותו הלילה חלמתי על שתינו רצות בחושך והדמויות שלנו אדומות
וכחולות  מרצדות באור החלש והחושך מאיים עלינו. הוא מכסה ומכסה
והיא נלחמת עד שהחושך בולע אותה ואז נעלמת.
ופתאום אני נשארת לבד ואני לא צועקת כי אני יודעת שעכשיו היא
כבר לא תקשיב וסוף סוף אני נחה, כמו באחד הציורים שלי, מפחידה.