שלושה אנשים נכחו בתדריך. השעה הייתה מאוחרת, והרוח בחוץ סוף
סוף שקטה מספיק כדי שיהיה אפשר לדבר בלי לצעוק. התדריך התקיים
בחדר קטן ותת קרקעי. הרגשתי לא שייך, כמו מרגל שהסתנן לבית
הלבן. היו איתי האיש שמעליי, ב', והאיש שמעליו. האחרון, א', בא
לדבר איתנו על אירועי היום. זה היה בודאי התדריך העשירי שלו
ברצף, מאז האירועים, ובודאי היו עוד רבים שחיכו אחריו. ישבנו
סביב שולחן קטן במרכז החדר. ריכזתי את מבטי בא' וניסיתי לא
להביט ב-ב', שישב כשכל גופו פונה אליי, ועיניו נעוצות בעיניי
במבט חמור.
"הטיל לא פגע", פתח א' בפשטות ותמציתיות. הוא נראה עייף
ומתוסכל, ונראה שהמילים בגדו בו. "היינו צריכים שהטיל יפגע".
בזוית העין ראיתי את עיניו של ב' נהיות צרות ומאיימות יותר. אם
מבטים היו יכולים לפגוע, המבט שלו היה גורר אותי על הרצפה עד
שהעצמות שלי היו נעלמות מרוב שחיקה. "בעצם, בגלל שהטיל לא פגע,
התוכניות שלנו לא יכלו לצאת לפועל, והתרחיש שביצענו עד לשלב
הזה היה בעצם ללא תועלת". א' נכנס לעניין והתחיל לדבר מהר
וברור, כפי שהתרגלנו לצפות ממנו. "למרבה המזל, הטיל עצמו היה
הדבר שהושקע בו הכי הרבה, והצוותים האחרים נקראו חזרה בלי יותר
מדי בלגן. כמובן, יש להניח שחלק מהם נחשפו ואנחנו נשב ונכין
תרגולות חדשות לפעם הבאה, דבר שייקח קצת זמן, אבל לא נורא,
נשפר מה שראינו הפעם, ובפעם הבאה יהיה יותר טוב, ובתקווה ששום
דבר לא ישתבש. בסך הכול זאת הזדמנות שפספסנו, אבל בלי מחיר
גבוה כל כך. עכשיו אני מניח שוידאתם שהטיל מכוון נכון?"
"פעם ביום" התפרץ המפקד שלי לפני שהספקתי לפתוח את הפה. "ועוד
פעם אם היה ערפל, רוח או גשם. ברגע שהתאפשר". מבטו חזר אליי
ברגע שסיים לדבר, ומבטי באותו רגע הופנה לא'.
"אני מבין". הוא אמר, והרהר לרגע בעניין. "טוב", הוא המשיך
בקול שנשמע כמעט שמח, בניגוד מוחלט לתחושה ששידרו פניו. "כמו
שכולנו יודעים אי אפשר לדעת עם הדברים האלה, קצת רוח, קצת
עננים, כמה יתושים שהחליטו להתיישב על החיישן, כל דבר כזה יכול
לגרום לו להחטיא. אז כנראה שהם-" הוא עצר אחרי ה-'הם' ועיוות
את פניו בסלידה, "יחקרו קצת, יפרסמו כל מני הגזמות בתקשורת,
ובסוף ירדו מזה. הם לא יתחילו שום דבר בגלל טיל אחד שהחטיא. רק
נקווה שפעם הבאה הוא יפגע... ואולי אם אפשר למצוא דרך לשפר
אותו או לחקור אפשרויות אחרות, כמובן שנעשה את זה".
"הבעיה זה לא הטיל" אמר ב' בהתרסה. "בניסויים הוא פגע תמיד, רק
דברים קיצוניים יכולים להסיט אותו." הוא הסתכל עליי שוב. "פשוט
חוסר מזל".
"אז כמו שאמרתי", סכם א', "נחפש דרכים טובות יותר, ואם לא
נמצא אז נשאר עם מה שיש." ובזאת נגמר התדריך.
א' יצא ראשון, וב' סגר מיד את הדלת אחריו, משאיר אותי ואותו
לבד בחדר. "באיזה שעה הגעת היום לעמדה?" הוא חקר אותי.
"שמונה וקצת" עניתי, בידיעה, או לפחות תקווה מושכלת שאין לו
דרך לדעת אם זה נכון.
"היו תקלות כלשהן?"
"לא"
"כל דבר? יתושים על הטיל?"
"כלום"
"אז איך, לעזאזל, הטיל הזה החטיא?" הוא צעק ודפק על השולחן
בחוזקה.
"זה קורה, כמו שהוא אמר-"
"לא מעניין אותי מה הוא אמר!" הוא צרח. "זה היה צריך לפגוע!"
הוא התקרב אליי ונסוגתי אל הקיר. הוא עמד במרחק סנטימטרים
ספורים ממני ולחש אליי. "יושבים שם, מעבר לגבול, חבורה של
זבלים מסריחים ומלוכלכים, שהסיבה היחידה שהם חיים היא שהטיל
שלנו החטיא. אם זה בגללך, תאמין לי, תאמין לי, שאני אדע, ואני
אישית אדאג שאתה תסבול על כל אחד מהם ששרד בגללך." ובמילים
האלה הוא פתח את הדלת ויצא, ואני נשארתי שם, שעון על הקיר. רק
לאחר כמה שניות אזרתי אומץ להוציא אוויר, ולחזור לתהליך הנשיפה
שאיפה.

באותו בוקר התעוררתי לצלילן של טיפות גשם שצונחות ומתרסקות על
הגג שלי. הדלקתי את האח והתיישבתי מולה. כשייפסק הגשם, ידעתי,
אני אצטרך ללכת לכוון את הטיל. הגשם עלול להשפיע על האיפוס
שלו. בינתיים, הכנתי קפה חם וישבתי בסלון. קשה לי לתאר את
התחושה שלי באותו רגע, זאת הייתה נוחות פיזית מופלגת כמעט, כל
שריריי רפו לצליל הגשם שבחוץ, האש חיממה אותי מבחוץ והקפה
מבפנים, אבל משהו היה חסר. הייתי מעדיף להרגיש ככה אחרי יום של
פעילות, או אחרי ריצה ארוכה. אחרי שהשגתי משהו, הרבה יותר קל
להישען אחורה וליהנות מהחיים. אבל כמו שאמרתי, הגשם ירד, וגם
ברקים ורעמים השתוללו בחוץ. בינתיים, אין מה לעשות. הדלקתי
טלוויזיה וחיפשתי מה לראות.
תוכנית על שבט באפריקה שבו הילדים צריכים לספוג מכות ועינויים
כסימן לבגרות.
תוכנית אקטואליה שבה ימנים ושמאלנים יכולים לצעוק מרגע הדלקת
המצלמה עד כיבויה. (לאחר מכן אפשר להתחיל לזרוק דברים).
סרט על מורה שהופך את התלמידים שלו לחבורה סגורה ובדלנית, כדי
ללמד אותם על פשיזם.
סדרה בהמשכים על שלושה חברים והנשים שלהם.
כיביתי את הטלוויזיה, וניסיתי להירדם. לרגע הגשם נחלש, וחשבתי
ששמעתי יבבות חלשות באות מבחוץ, אך הגשם התחזק שוב, וכבר לא
שמעתי כלום. עצמתי עיניים, וניסיתי לדמיין את עצמי במקום רחוק
מכאן, איזו ארץ טרופית רחוקה, יושב על החוף ושותה משקה
אלכוהולי מתוך קוקוס. הגשם נחלש שוב, ושוב היבבות. הפעם הגשם
לא חזר כל כך מהר. והקולות לא נתנו לי מנוחה. התהפכתי אנה ואנה
על הספה, ולא הצלחתי לעצום עין עם הקולות האלה. מכיוון שלישון
לא יכולתי, קמתי להכין משהו לאכול. כשפתחתי את המקרר, הגשם
התחזק שוב, ומיהרתי לספה לתפוס את התנומה שכל כך רציתי.
התעוררתי מרעם חזק במיוחד בערך שעה מאוחר יותר, התמתחתי,
והחלטתי שישנתי מספיק. קמתי מהמיטה, הוספתי עצים לאח, והלכתי
לחדר השינה להרים קצת משקולות.
ברגע שנכנסתי לחדר, ראיתי בחלון כלב גדול ומלוכלך, יושב על
האדמה ומסתכל עליי. פתחתי את החלון וגירשתי אותו בצעקות. הוא
התרחק עוד כמה מטרים, עם הזנב בין הרגליים, אך נעצר שם והתיישב
עם הגב אליי. איזה כלב טיפש, חשבתי לעצמי. כזה גשם יורד ובמקום
לחפש מחסה הוא יושב ומילל.
אחרי שגירשתי את הכלב, הגיע החתול. מכיוון הדלת הראשית התחלתי
לשמוע יללות חתול רמות ומעצבנות. החתול גירד את הדלת וילל,
והרעש היה פשוט בלתי נסבל. הסתובבתי לראות מה עם הכלב שגירשתי,
אך הוא לא היה שם. הוצאתי את ראשי מהחלון, והצלחתי לראות רק
צללית רצה מסביב לבית. יללות החתול נפסקו, וגם את הכלב לא
שמעתי יותר. פתחתי את הדלת הראשית, וראיתי את הכלב עומד ליד
אחד העצים, נובח וקופץ מצד לצד. נכנסתי פנימה, וניגשתי למקרר
להוציא לו חטיף. מצאתי חתיכת נקניק ישן, וזרקתי לו אותו מהדלת.
הוא אכל אותו בתיאבון, ואז הסתכל עליי בציפייה לעוד. סגרתי את
הדלת והתיישבתי על הספה. הגשם עבר ללא יותר מטפטוף קל, ברגע
שייפסק לגמרי אצטרך ללכת. בלי לשים לב, עצמתי עיניים ונרדמתי
שוב.

מאוחר יותר, כשפתחתי את הדלת והתכוונתי לצאת, הכלב היה שם
מולי. הוא נראה יחסית נקי, והוא ישב בשקט וכשכש בזנב, כאילו
להראות לי שהוא ממושמע. פתחתי את הדלת לרווחה וזזתי הצידה.
הכלב נכנס, רחרח קצת מסביב, ואז התיישב מול האח והסיט את ראשו
להסתכל עליי. הוספתי עצים לאח והלכתי להכין לי ולו ארוחה.

"ברגע שיורים עלינו משם, מישהו בדרגה בכירה כלשהי לוחץ על
כפתור אי שם, והטיל הזה עף בדיוק ל.. פה" אמר לי ב' באחת
הפעמים הראשונות שראיתי אותו, לפני זמן רב, והצביע על כפר קטן
מעבר לגבול. "בגלל שהם ירו עלינו קודם, יש לנו לגיטימציה לעשות
את זה. מבחינתי, תאמין לי, גם עכשיו זה זמן טוב ללחוץ על
הכפתור הזה, אבל הפיקוד שלנו יודע טוב מאוד מה הוא עושה, ועדיף
לחכות להזדמנות הנכונה. כנראה שזה יהיה אחרי שאנחנו נמשוך אש
מהם בדרך כלשהי, אבל זה לא משנה. כל עוד הם ירו עלינו, אנחנו
יכולים לירות את זה. יש כמובן עוד הרבה כאלה, אחד בכל איזור,
אבל רק הטיל הזה מכוון לשם, ובגלל זה יש אותך, שהתפקיד שלך זה
לבדוק שהוא תמיד תמיד מכוון, יום ולילה, גשם או שרב, הטיל הזה
מכוון ומוכן למקרה אמת. אתה תבוא כל יום, ואם יורד גשם באמצע
היום תבוא שוב, ואם יש כל סוג של מזג אוויר מיוחד, רוחות או כל
דבר כזה, אתה תבוא שוב ותוודא שהדבר הזה מכוון בדיוק לאמצע שם.
זה לא קשה ולא מסובך, ואין סיבה שלא תצליח. בכל מקרה, אני רוצה
יום אחד להיות זה שמתקשר אליך ואומר לך את מספר ההרוגים. מן
הסתם גם יהיה בונוס בשבילך מתי שנירה ונפגע. עכשיו בוא אני
אסביר לך איך מכוונים את הדבר הזה..."

הטלפון צלצל בערב.
"זה אני." אמר ב'. הוא נשמע עצבני. "כבר ראית חדשות?"
"לא" אמרתי, ובאותו זמן הדלקתי את הטלוויזיה. תוך שנייה הבנתי
שקרה משהו. היו יריות. בדיוק באזור שלנו.
"היית בעמדה היום?" הוא שאל.
"כן, ברור שהייתי."
"היית שוב אחרי הגשם?"
"היה גשם בבוקר, הייתי רק אחרי." החלטתי שאין טעם להסתבך בשני
שקרים. שתיקה מעיקה מילאה את הקו, והלב שלי פעם בחוזקה.
"תגיע לתדריך עכשיו." הוא אמר וטרק את הטלפון.

נכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת. "איזה תדריך!" אמרתי לכלב, שעוד
לא מצאתי לו שם. הוא ישב על הספה, והסתכל עליי. הטלוויזיה
עדיין דלקה, עדיין חדשות. התיישבתי על הספה וכיביתי את
הטלוויזיה. "אולי קילר? מה אתה אומר?" שאלתי את הכלב וליטפתי
אותו בחיבה. "אתה יכול לישון על זה לילה אחד." האש כמעט גוועה,
והחדר התקרר. נשכבתי על הספה, וקילר נשכב עליי, כך שחיממנו אחד
את השני. במשך זמן רב מחשבות רבות מילאו את ראשי, ושמחתי לגלות
אחרי זמן מה שהמחשבות הולכות ומתמעטות, והשינה מתקרבת אליי.
הקשבתי לנשימות של קילר, שגופו עלה וירד עם כל נשיפה ושאיפה
שלי ושלו, והסתכלתי על האח. האש כבר כמעט גוועה כשהגעתי,
ועכשיו נשארו שרידים אחרונים של להבות בין הגחלים. נרדמתי
כשאני מביט בלהבות נחלשות ומתמעטות, עד שהאח חזרה להיות רק אח,
והדבר היחיד שחימם אותי היה החבר החדש שלי ששכב עליי וחלם גם
הוא על אש שגוועת.