[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
הנורה

מסמך זה נמצא בתוך מעטפה סגורה, שעליה כתוב 'מועמדות'. הטקסט
היה בעברית בכתב יד מושלם. טרם נמצא כותב המכתב או הנמען
המקורי.


בהתחלה חשבתי שזה דה ז'ה וו. זה פשוט היה אחד מאותם מקרים שבהם
אתה נכנס לסיטואציה כלשהי, מרגיש בכל העצמות שלך שכבר היית כאן
בעבר, ואתה יודע מה הולך לקרות- או לפחות אתה חושב שאתה יודע,
ואז זה עובר ואתה אומר לעצמך טוב, דה ז'ה וו. קורה. המוח שלי
משחק איתי משחקים כנראה. מין תכונה מוזרה כזאת שלו, שהוא גורם
לך לחשוב שאתה חווה את אותה חוויה פעמיים. תמוה משהו, ועם זאת
אני בטוח שלכל חסידי האבולוציה למיניהם היו יכולים להיות
הסברים על איך התכונה הזאת סייעה להמשכיות הגזע. בכל מקרה, אני
לא צריך להסביר לכם מה זה דה ז'ה וו. אתם בטח מכירים את
ההגדרה, ואם לא יש מילונים שכנראה יסייעו לכם קצת יותר ממני.
ובכלל, הרי כל מה שאני מנסה לספר פה ממש לא היה דה ז'ה וו.

הייתה אזעקה. פנים מבוהלות, חפצים נשמטים פוגעים ברצפה, ילדים
מבוהלים נדחפים ונופלים, ורואים בביטחון מלא את המוות שלהם
קרב, ובעצם זה מישהו מהכיתה שמנסה לא להראות מפוחד אבל קופץ
מעליהם כדי לא להתעכב אפילו בשבריר שנייה. אפילו אני נדחפתי על
קיר וקיבלתי מכה יבשה בראש, והיה ילד אחר שבטעות דרכו עליו,
אבל אל תדאגו. בסיפור הזה כולם מגיעים למקלט. לא שזה היה תלוי
בהם בכלל.

הייתי חדש בבית הספר. בדיוק עברנו דירה והתמקמנו בבית החדש. זה
היה השבוע השני שלי ללימודים, והספקתי להכיר את כולם בשמות
הפרטיים אבל לא בשמות המשפחה, וגם כמה ילדים מכיתות מקבילות,
ואת כל המורים שלי חוץ מהמורה לספרות שהייתה בחופשת לידה.
השתלבתי מהר מאוד. מיד הרגשתי שאני מכיר את האנשים בכיתה טוב,
הרגשתי שאני יכול להרכיב להם פרופיל די בקלות, ושאני יודע
עליהם הרבה. אפילו השמות שלהם היו די קלים לזכור. בדיוק יומיים
לפני האזעקה עשו לנו סיבוב בבית הספר כדי להראות לנו איפה כל
המקלטים, וידעתי שאני זוכר את זה טוב, כי בית הספר הזה היה
בנוי בצורה די דומה לבית הספר הקודם שהיה לי.

היה צפוף במקלט, וחשוך מאוד. אומרים שהפחד מהחושך הוא הפחד
מהלא נודע. אנשים מדמיינים דברים איומים ונוראיים שיכולים
לקרות, ומפחידים את עצמם. לי זה אף פעם לא קרה. הרגשתי ביטחון
בחושך. רציתי לדעת מה קורה בחוץ, אך נשארתי שקט וכך גם כולם.
כך היינו במשך כמה דקות במקלט, שותקים ומקשיבים, מחכים לפיצוץ
שלא הגיע. לי לא היה לי מושג מה יקרה אם פתאום יפגע בנו טיל,
ובמובן כלשהו הצטערתי שלא יצא לי לראות בסרטים או בחדשות איך
זה נראה ונשמע כשטיל כזה פוגע בקרקע, אבל לא ראיתי ולא ידעתי.
אחרי כמה דקות אנשים התחילו לזוז ולהידחף, ופתאום החושך התחיל
להפריע לי מאוד. בדיוק באותו זמן מישהו צעק "תדליקו את האור!".
ויהי אור.

מנורת להט בודדה נדלקה במרכז התקרה. היא הייתה תלויה על חוט
שהשתלשל כחצי מטר מהתקרה, והמשיך לאורך התקרה והקיר עד למתג
שהפעיל אותה. כשהאור הגיע נשמתי לרווחה, והתחלתי להסתכל סביבי.
הילדה שהייתה מולי הייתה גבוהה ובלונדינית. היא הייתה מאוד
דומה לאחותי הגדולה, חוץ מזה שהאף שלה היה יותר דומה לאף שלי,
ולא לזה של אחותי, שקיבלה את האף שלה מהצד של אבא. לידה עמד
ילד נוסף שגם היה לי מוכר. הבטתי בפניו זמן מה, והבנתי שהראש
שלו בדיוק באותה צורה כמו חבר טוב שלי מבית הספר הקודם, ותווי
הפנים שלו היו דומים לשרת של בית הספר ההוא. הכתפיים של הילד
מאחוריו הזכירו מאוד את מבנה הגוף של חבר אחר שלי מבית הספר
הקודם, הילדה שלידו גם הייתה מוכרת לי, וגם זה שלידה, למרות
שלא ידעתי מאיפה. היה שם ילד עם העיניים של אמא שלי, ועוד ילד
עם החיוך של איש הגלידה בעיר. לבסוף, שמעתי מאחורי קול מוכר.
הסתובבתי ולא ראיתי אף פרצוף מוכר, אך נזכרתי שהקול הזה הוא
הקול של שדרן הרדיו שלתוכנית האירוח שלו אני מקשיב בבקרים.
המשכתי להסתכל מסביבי, ולא הצלחתי לזהות ילד אחד שהמראה שלו
חידש משהו בעיניי, שלא מצאתי בו משהו מוכר.

החלטתי להתמקד בעיניים. לכל בן אדם יש עין ייחודית לו, ובכל
זאת יכול להיות שלשני אנשים יהיו עיניים דומות אחת לשנייה, אך
הסיכויים לא גבוהים. אם אני אסתכל על בן אדם אחד, יכול להיות
שהעיניים שלו יזכירו לי מישהו. שני אנשים? סיכוי נמוך מאוד.
שלושה? אפסי. ארבעה?

הסתכלתי על העיניים שלי הילדה שמולי. העיניים של הצד של אמא.
כבר הסתכלתי. ילד נוסף. העיניים של המורה הקודמת שלי לתנ"ך.
עוד אחד -

ואז כבה האור. ככל הנראה הנורה נפלה על הרצפה, אך לא היה קול
ניפוץ ושמחתי על כך מאוד.

למה הכל נראה לי כל כך מוכר? שאלתי את עצמי, ומייד התשובה
שקפצה לי לראש היא דה ז'ה וו. אני רואה אנשים, ואז המוח שלי
ממציא הקשרים ואני חושב שראיתי את זה בעבר. או זה, או שאני
חולם על דברים שייקרו, או שזה פשוט הגיון בסיסי של המוח שלי
שנכנס לפעולה, וכשקורה משהו שדומה למה שדמיינתי, אז מגיעה
התחושה המוזרה הזאת של חוויה כפולה.

אבל ידעתי מה הולך לקרות, ולא יכולתי באמת לדעת כי אף פעם לא
הייתי במקלט בעבר, אני זוכר את החלומות שלי (ובמילא לא מאמין
שהם יכולים לחזות את העתיד), ואם זה תעתוע של המוח, אז למה אני
יכול עכשיו להגיד מה יקרה בעוד שנייה? נכון, יש רק דבר אחד
הגיוני שיכול לקרות, אבל באותם רגעים בחושך ראיתי בבירור מה
שייקרה, ובדיוק איך זה יקרה.

ילד אחד יעשה סולם גנבים לילד אחר וירים אותו לכיוון המנורה.

הילד כמעט ימעד אחורה, וברגע האחרון מישהו ייתן לו יד.

עם היד השנייה, אותו מישהו יושיט לו את הנורה.

הוא ינסה לסובב במשך כחצי דקה, עד שיעירו לו ילדים שמסתכלים
עליו באור הדק שנכנס מבעד לסדקים, שינסה בכיוון ההפוך.
כעבור חמש שניות אולי, ויהי אור בשנית.

אחרי שהכול קרה כמתוכנן, הסתכלתי על הנורה שכעת התנדנדה קלות
מהתקרה, ולחשתי לעצמי מה יהיה סדר תנועותיה, כמה שניות לפני
שזה קרה. התחזיות היו מדויקות.

חזרתי להביט בפני הילדים, אך לא הצלחתי לראות. במשך כמה שניות
שהסתכלתי, לא הצלחתי לבודד ולו קו מתאר אחד, ואז האור נכבה
שוב.

סתם נדמה לי שכבר חוויתי את זה. אמרתי לעצמי.

ניחוש מוצלח. על פי הסטטיסטיקה יש סיכוי שגם זה יקרה.

(נמוך מאוד)

אני לא מכיר פה אף אחד, ובגלל זה אני מקשר כל אחד לפנים של
מישהו אחר.

פשוט כבר ראיתי הרבה פרצופים, אין סיבה שאני אמצא פה משהו
חדשני יותר מדי.

כל זה לא הגיוני.

החריקות של המנורה שמנסה להיכנס לבית שלה נשמעו בבירור בדממה
ששררה מסביב.

זה כאילו שנגמרו האפשרויות ואני עובר על כולם בסבב שני.

זה כאילו שאני לא מצליח להמציא דברים חדשים, אז אני רואה את
אותם דברים.

הנורה התחילה להבהב, מתחננת שהילד יכניס אותה כמו שצריך סוף
סוף.

זה כאילו שמה שאני רואה, מוגבל על ידי מה שאני יודע.

הנורה נדלקה, וכבר לא חיפשתי פנים של אנשים.

"תתקנו אותי!" צעקתי. אף אחד מהנוכחים בחדר לא הגיב לקריאה.
"תתקנו אותי עכשיו!!" צרחתי במלוא גרון.

"מה יש?" מישהו שאל אותי. לא שמעתי אותו ולא ראיתי אותו, אבל
ידעתי שמישהו שואל אותי את זה.

"מה קורה פה?"

"אני לא מבין מה הבעיה." היה לו קול מקצועי ורגוע, כמו של איש
שירות לקוחות עייף.

"זה הכול בראש שלי, נכון? אני ממציא את כל זה?"

הוא לא דיבר, אבל הרגשתי שהוא מקשיב.

"כל זה לא הגיוני. אתם רוצים שאני אחשוב שזה כן, אבל יש לכם
באגים במערכת, ואני יודע שזה לא אמיתי בכלל. אני ממציא את מה
שקורה סביבי, ועליתי על עצמי. אתם ניסיתם להטעות אותי, ולגרום
לי לחשוב שאני הוזה, ועכשיו אני רוצה שתפסיקו, ומיד!"

"אתה הבוס", הוא אמר, ובאותו רגע זה היה כאילו סכר נפרץ בתוך
הראש שלי. ראיתי דרך דברים, וראיתי דברים שלא ידעתי ולא
דמיינתי את קיומם, בזמן שדברים שחשבתי שצריכים להיות נעלמו. מה
ששמעתי, ראיתי והרגשתי לא תאם בכלל את הציפיות שלי, והבאג
במערכת, שנקרא דה ז'ה וו, כבר לא היה רלוונטי. לא היה את הדבר
שמנסה להתאים את המציאות למה שהיא אמורה להיות, והכל התפרק
בצורה יפהפיה לצורות וצבעים ומימדים שלא המציאו להם מילה באף
שפה.

ההיגיון שלי השיג את הדמיון, הבנתי בדיעבד. אתגרתי את עצמי
לראות משהו חדש, ולא הצלחתי להמציא אותו מספיק מהר, אז כל
ההצגה הזאת הייתה מיותרת. אפשר לקרוא לזה רמאות, אפשר להגיד
שזה מזל, ואפשר להגיד שפספוס שלי, אבל לא אני בחרתי שזה יקרה,
זה פשוט קרה, ועכשיו התקדמתי הלאה. עזבתי את פירות הדמיון
המוגבל שלי מאחור ועכשיו אני פה, ובגלל הניסיון הייחודי שלי
בחוויה, אני בטוח שאני יכול לתרום רבות לזו של אחרים, בפיקוח
והכוונה, ותפעול שוטף של המערכות. אני אדע יותר טוב מכולם
לדאוג שלא ייפלו לידי האנשים רמזים לפרדוקס של החוויה, כך
שיוכלו לסיים אותה בצורה טובה ופורייה, בלי לפרוץ את המסגרות
כמוני. עברתי סיור במתחם שלכם, ואני יוצר את המועמדות הזו טרם
יציאה לסיור נוסף. המכונות מרתקות אותי, באופן שבו הן מעבירות
חלקים מהמקום הזה אל תוך חוויותיהם של האנשים ובאופן הניטור
והפיקוח על עולמם הפרטי של כל אחד ואחד מהם, ואשמח מאוד להיות
חלק בדבר המיוחד הזה שאתם בונים פה.


בהערכה רבה,







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שמח שסופסוף
הצלחתי להחדיר
באתר הסורר הזה
דרך ארץ. כן,
תלמידים, אני
מדבר על ההצהרה
התמוהה הזו
למטה. האתר הזה
לא בשבילכם. לכו
לעשות שיעורים.

עובדיה דואג
לציונים בסוף
הסמסטר


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/11 7:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה