כשפתחתי את החלון,
הרגשה מוזרה הציפה אותי,
מוכרת, ועם זאת כל כך רחוקה,
הבריזה החמה הזכירה לי ימים אחרים,
ימים שבהם הייתי את,
ואת היית אני,
היינו שנינו יחד,
גם כל אחד לחוד,
אבל בעיקר ביחד,
וזה רק טבעי שפתאום השיר שיתנגן בנגן,
זה בדיוק אותו שיר שהקדשתי לך ביום ההולדת שלך,
זה כל כך מקרי שזה פשוט הכי צפוי שיש,
ואני צועק, אבל אני לא שומע את עצמי,
בגלל הרוח,
או זאת מהחלון,
או זאת שלי,
רק עוד קצת,
המקריות הזאת מטריפה אותי,
מה הסיכוי שדווקא כשאני אסתכל על החולצה שנתת לי,
על תמונה שלנו, דרך המראה הקרה,
דווקא אז אני אעבור תחת פנס רחוב,
והוא יאיר בדיוק באותה שניה את הפנים היפות שלך,
בערך אותו סיכוי שקרן שמש אחת תחדור מבעד לענני החורף,
ותחמם אותי, רק אותי,
החיוך האירוני הזה שלא נמחק לי מהפרצוף,
כל השיר,
זה עשה לי ממש טוב,
איכשהו ראיתי בעיני רוחי אותי ואותך,
יושבים על המרפסת בערב קיץ חמים,
מחובקים,
מתנדנדים בכיסא,
אני נושק לך קלות על המצח ומחייך,
הכל כמו שהיה פעם,
אבל כל כך שונה,
כל כך שונה.