יש דלת, שנפתחת ונסגרת מבפנים ומבחוץ ויש דלת, שנפתחת ונסגרת
רק מבפנים.
במחסן שבניתי יש דלת, שפתוחה כמעט כל הזמן. אנשים באים
ונכנסים. יש מי, שמבקש עזרה ויש מי, ששואל כלי כזה או אחר.
כולם מתבוננים בעבודתי, מביעים דעה עליה ולפעמים גם נותנים
עצה, למרות שלא התבקשו.
את הדלת האחורית, זו שנפתחת ונסגרת רק מבפנים, אני פותח לעתים
רחוקות ורק לאנשים קרובים. בחלק הזה של המחסן אני שומר חפצים
אישיים, חלקם ישנים מאד וחלקם חדשים. אנשים סקרניים תמהים על
התנהגותי, אך בודאי היו מרימים גבה, לו ידעו למשל, שלמרות שאני
אדם בן תשעים, בפינה אחת מסתתרת כמיהה לחיבוק של אמא ולחיוך של
אבא, שאת שניהם כמעט ולא הכרתי, ובפינה אחרת אני רואה את האישה
שאהבתי. תמיד, כשאני בחלק האחורי של המחסן, נחירי מתרחבים ואפי
מעקצץ בגלל ריח הטבק, שמגיש סבא לאפו. אני דורך על אדמה רטובה
וחושי, כמו מחושים של פרפר, קולטים את פריחת עצי ההדר ואת צבעי
האביב. על מדף קטן מונחים מסורית ולוח עץ. לפעמים אני שואל את
עצמי, מתי אוכל לעבוד אתם. אולי מחר.


אמרה האישה: אני נכנסתי למחסן דרך שתי הדלתות וראיתי חלק
מהחפצים האישיים, אבל אף פעם לא שמתי לב, שהדלת האחורית נפתחת
ונסגרת רק מבפנים. עכשיו שתי הדלתות סגורות, מבפנים.