אם לא מרגעים
מאין-נולדים שירים? מאיפה הם באים באמת
הרגעים הרבים
שיש לאדם בחייו?
תפוס אותם, בן אדם, צלול לתוכם
כמו לוויתן,
כמו ילד קטן
שרץ עם מתנה בידיו.
לאן הוא רץ בכלל, הזמן, עם חבילותיו העטופות, עם מתנות מתוקות
כמו אהבות בסתיו. בסתיו, כשמאפיית הפוך מתמתחת לקראת
רעב החורף, הדל בבגדיו - הרי החורף משאיל את מעיליו
לאנשים, שמתכרבלים בתוכם, כמו שאדם מתכרבל
בתוך רגעיו.
קרע את עטיפות רגעיך, בן אדם, קרע אותן!
קרע אותן אחת אחת, שנייה שנייה, דקה אחרי דקה, עד רגע לפני
שעתך האחרונה.