"תשירי, ריימונד", אני שומעת את דני, הבן של אסתר, קורא לי
מהמיקרופון המחובר לכבל ליד העמדה של הדי.ג'יי, "תשירי".
 "אבל מה לשיר?", אני לא יודעת בעצמי. כאילו, אני מדברת
עברית, ואפילו די טובה, לא רק עברית למכולת, לבנק ולפקידה
המתולתלת הזאת מסניף ביטוח לאומי במרכז העיר, אלא עברית של
עיתון, עברית של אלו, צברים כאלו, מעמק יזרעאל; אבל לשיר? לשיר
אני שרה רק במרוקאית.
"תשירי לנו, ריימונד, תשירי", עכשיו מצטרפים אליו עוד
שניים-שלושה בני דודים, כאלו שלא יודעים מילה או חצי מילה
במרוקאית, ישראלים בלי אף מבטא. עם חלק מהם אני מתבלבלת עם
השמות, לא יעזור כמה פעמים שהם או האמהות שלהם יתקנו אותי.
 "תשירי לנו, ריימונד", מוסיף מישהו מהצד של לאה, אני לא מזהה
לגמרי, אבל יודעת שזה מהשולחן שלה. "תשירי,", ומדגיש את
המילים, "כמו ששרת אז, בקזבלנקה".
 אבל מה בין קזבלנקה לבין פה? שם זאת הייתה קזבלנקה, ופה זאת
ארץ-ישראל, ולפעמים אני שרה עם שלמה ארצי כששמים אותו ברדיו,
מתי שהעוזרת החדשה מהביטוח הלאומי שהבטיחו לי כבר מלפני
שנתיים, מאז שקיבלתי את האירוע מוחי, מגיעה כדי לעשות לי
ספונג'ה בדירה או בשני או ברביעי בבוקר, ואז אני עוזרת לה, בלי
שמרגלית, הבת הבכורה שלי, תדע חס וחלילה, שאני עוזרת לה עם
החלונות, למה היא לא באמת יודעת איך להבריק שם את התריסולים.
 איך שהיא באה, תכף ומיד מדליקה את הרדיו הצהוב הישן שמונח על
המיקרוגל, משחקת עם הכפתורים, מסובבת ימינה, שמאלה, דקה או
שתיים, מכווצת את המצח בלי לשים לב, איך שנהיה לה קמט כזה של
מחשבה ושל התרכזות, והרדיו הישן הזה לא מקשיב לה. למרות שהיא
מכירה את התחנה, ומבלגנת לי את התדר של "קול ישראל" איך שאני
אוהבת, עם הדיבורים והשיחות של האנשים האמיתיים מהרחוב. לוקחות
לה תמיד שתי דקות למצוא את התחנה, ועד שהרדיו מרעיש ברעש של
בלי שקט, גם אני כבר רוצה שהיא רק תכבה אותו כבר, ושתנקה בשקט.

 אבל אז, מגיע המחוג אל תחנת הרדיו הזאת שלה, עם הרבה פרסומות
ודיבורים על משחות שיניים, טיטולים וחופשות בגולן, אבל גם עם
הרבה שירים בעברית. ואז, לפעמים, יש שם שיר של שלמה ארצי,
והעוזרת מתחילה לשיר. מהלב, עם הכל והקול היפה והפשוט הזה שלה,
ואני רואה שהיא שמחה, ולפעמים מתבלבלות לה שמה המילים פה ושם.
אבל זה לא אכפת לה, ואחרי כל השנים האלו כאן בארץ-ישראל, גם
אני מכירה את המילים, אפילו כאלו מוזרות משירים של שלמה ארצי,
ושרה יחד איתה. היא עם הדלי והמגב, ואני עם המטלית הכחולה
המסמורטטת עוברת במקביל אליה על השלבים של החלונות בסלון הקטן,
ושתינו שרות. לפעמים בורחת לי מילה או שתיים, בייחוד כשהזמרים
שברקע מתחילים לדבר מהר או עם מין עברית חדשה כזאת, אבל בדרך
כלל אני שומרת על הקצב.
 כבר כואבות לי הרגליים.
 כמה ששמחתי בשבילה, בשביל הכלה, הנכדה הראשונה שלנו שהתחתנה,
יפה כזאת. בלי צעצועים או קישוטים. כמו אז, בקזבלנקה, שהבנות
שהתחתנו היו באות להיפרד מהמשפחה, והן היו בוכות, בוכות, עם
דמעות. מה זה דמעות, בכי תמרורים, והן היו מחבקות חזק-חזק את
האמא שלהן, ולא רצו ללכת.
 גם היא, הכלה של היום, יפה. יפה מאוד. ויש לה שיער חום כהה
ושמלה לבנה נקיה כמו אז, שהכלות שלנו היו לובשות, ואפילו שזה
הרבה אחרת ממה שהיה אז, אבל ככה זה.
 הם מובילים אותי עכשיו לספת העור השחורה של ז'קלין, שהוציאו
במיוחד מהמרפסת שסגרו בתחילת שנות השמונים, ושעליה אני זוכרת
את כולנו יושבים ומקשיבים לבגין מדבר במילים מהלב ועם הידיים.
שמו עליה אומנם סדין כתום בהיר, אבל אני מזהה טוב-טוב שזאת ספת
העור השחורה שלה, איפה שהגיס שלה, עם השיער המסורק כל הזמן,
ישן כשהוא בא לבקר מצרפת בכל פעם.
 מה אני אשיר להם?
 אני רואה אותה, את הכלה החדשה שלנו, מול העיניים, וקצת
מתרגשת.
 לא בגללה, או לא רק בגללה; היא רק ילדה, מה היא יודעת על מה
שעוד ממתין לה, לטוב, לרע, לתסכולים, לזמנים השמחים, לרקע של
העצב, לשברונות של הלב.
 מתרגשת בגללי, מתרגשת בשבילי.
 גם לי ערכו טקס חינה. שם, בקזבלנקה. אבא שלי כבר היה חולה
כשעמדתי להתחתן, אבל הוא התעקש לבחור לי, כמעט בעצמו, עם מי
שאני אתחתן. וואלה, היה חכם אבא שלי, זכרונו לברכה. אני יודעת
שהיום זה נראה קצת מוזר, אבל ככה היה פעם. מה לעשות. אני, עם
כל הפרפרים האלו שהיו לי אז בראש בקזבלנקה עוד הייתי בוחרת
מישהו עם עיניים טובות וחיוך יפה וזהו זה, תודה רבה.
 אבל אבא שלי אמר שאני צריכה מישהו מסודר, והלך וסידר לי את
הבן של הגבאי.
 קצת קשה לי ללכת, סוחבת חצי רגל מאז הנפילה ההיא במדרגות
בכניסה לבית העירייה. לעזאזל, מה הייתי צריכה לחפש שם בכלל.
אני עוברת בין הקהל של המוזמנים, מזהה בדרך חלק מהפנים, לא את
כולם. אבל אני מחייכת בכל זאת. לכולם.  
 ואני מתחילה לשיר. מי שעומד שם ליד הרמקולים וכל הציוד
האלקטרוני שם לי את השיר הזה ברקע, אבל אני זוכרת את המילים גם
בלי לשמוע את המוזיקה. זוכרת כל אחת מהן. אני יושבת על קצה
הספה, איפה שהכרית לא מסתדרת כמו שצריך. השמלה הכהה שלי, זאת
שאני לובשת רק לאירועים של המשפחה, קצת חושפת לי את הרגליים,
אבל אני עכשיו מתרכזת במילים. המוזיקה מאחורה, והמילים, הן שם
כאילו היו שם כל הזמן.
 והם מחייכים, ומוחאים לי כפיים בין לבין, אבל אני שרה לעצמי.
רק לעצמי. נזכרת דרך המילים האלו במה שהיה פעם, לפני שכל זה
היה כאן. לפני שהייתה משפחה גדולה, אלא שהייתי אני, ילדה קטנה.
לפני שהיינו כאן, בארץ-ישראל, נזכרת עוד פעם בחיים שלי.
 זה, מי שמנגן, עוצר את המוזיקה בין הבתים, כדי שאני אוכל
לשיר בלי שיהיה משהו ברקע, אבל אני ממשיכה גם שהמוזיקה חוזרת.
והם מסתכלים עליי, אני רואה, ומסתכלת עליהם, אבל רואה את עצמי.
רואה את אבא שלי, זכרונו לברכה, רואה את אמא שלי. רואה את
כולם, גם את אלו ששכחתי את השמות שלהם, כמו השמות של אלו שכאן
עכשיו, שאני לא זוכרת.
 ואני רואה את הזמן ההוא, הזמן שהיה. הנה אני, בשמלה בהירה
שמגיעה עד הברכיים, ואני רצה אל הרחבה הגדולה והמלאה באבק
שהייתה משותפת לכל הילדים של השכונה. אני שרה את המילים עם
הצליל הזר הזה בשביל מי שגדלו כאן, בארץ, וטועמת-מחדש את הטעם
של האבק, ההרגשה המלוחה- חמוצה הזאת חוזרת לי לתוך הפה, ואני
שרה. שרה כמו פעם, את הפנים שלהם, את הפנים שלי, את קול הצחוק
של הילדים שהיינו פעם, ועכשיו כמעט אף אחד לא איתי. והזמן עבר.
הם רוצים שאני אשיר, עוד בית ועוד בית, מוחאים כפיים לפי הקצב.

 לא כולם. זה, הבן הקטן של ז'קלין אף פעם לא היה טוב במוזיקה,
אבל זה לא משנה. אני אוהבת אותו כי הוא עוזר ודואג לי כל הזמן.
ויש לו חיוך כזה על הפנים. הוא מזכיר לי את החיוך של יעקב,
אחי, זכרונו לברכה, שהיה מחייך עם כל הפנים, כמו שאמא הייתה
אומרת. אבל גם יעקב כבר לא כאן.
 "תשירי, ריימונד", הם מדרבנים אותי. זאת המילה הזאתי, לא?
אני זוכרת ששמעתי אותה פעם בויכוחים בטלוויזיה.
"תשירי". מטופפים עם כפות הרגליים, חלק מהבנות מזיזות את עצמן
לצליל המוזיקה, כנראה שגם הן לא מבינות את המילים, אבל הן בגיל
כזה שמה אכפת להן המילים. והן מצטרפות בפזמון, ואני מצטרפת
אליהן בעצמי, אבל עצובה קצת מבפנים. הזמן הזה שעבר, לא יחזור
אליי יותר. בדרך כלל אני לא שרה באירועים. לא אוהבת את המבטים
האלו שנתקעים בי בכל מקום כמו קיסמים חדשים, מחודדים, כשיש להם
עדיין את העוקץ הזה, כמו של נעורים. גם אם כל אחד מהם רוצה רק
שאני אהיה בריאה ואמשיך להיות הדודה הטובה שלהם. כל מבט כזה
מזכיר לי שהם צעירים יותר, ואני זקנה יותר.
 "אל תגידי זקנה", העוזרת אומרת לי כל הזמן. "תגידי מבוגרת",

 "מ ב ו ג ר ת" היא מפרקת את ההברות לאט לאט כמו פירורים של
לחם שנשאר מחוץ לתיבה של הלחם, כאילו שאני ילדה קטנה שרק לומדת
עברית.
 אפילו שאני למדתי את העברית שלי עוד לפני שעליתי בכלל לארץ
ישראל, בטוח שעוד לפניה, אז מה היא בכלל מתקנת לי את העברית.
 השיר הזה אומנם ארוך, אבל אני זוכרת את כל המילים.
 בכל פעם שהמוזיקה מונמכת, ואז אני צריכה לשיר את הבית הבא,
אני שמה לב שכמה מהם חוששים שמא אני אתבלבל במילים, אשכח את
השורות ואביך את כולם. אני בייחוד שמה לב לכלה של מרגלית,
אחותי, זכרונו לברכה, שמחליפה מבטים עם עוד מישהי צעירה שאני
לא זוכרת מאיפה היא הגיעה, ונושכת את השפתיים.
 היא נושכת את השפתיים, והמילים שלי מחליקות לי על הלשון,
באות, האחת אחרי השניה, כמו סוכריות; כמו סוכריות שקופות
מרובעות קטנות כאלו שאבא, זכרונו לברכה, היה מחזיק בכיסים והיה
מחלק לנו אותן בשבתות ובחגים. ואני שרה, והזמן כאילו לא כאן
בכלל, ואני לא שמה לב כבר שהדי.ג'יי, ככה הוא אמר שקוראים לו,
לא משבץ יותר את המוזיקה, אבל אני שרה. שרה עם המילים, שמספרות
את הסיפור שלהן, ואני איתן.