זה חוזר בחתיכות קטנות,
כל לילה כשאני יושב ועוצם עיניים ונושם פנימה והחוצה ומניח לכל
התנועה שבי לשקוט,
כשאני פותח עיניים נדמה לי שאני אמור לראות את הירוק שעל ההר.

הלילה אני רואה פרצוף אחד, ילדה הולנדית ארוכה ויפה, ANE, עם
'אי' מתגלגלת ואיך אנחנו יושבים מתחת לעץ לבד לגמרי על העמק
החשוך והיא מנגנת.
כמעט כמו תמונה מחלום אבל עם ניחוח של זיכרון.
ואז החתיכות של הפאזל המסוים מתחברות- איך אחרי המקלחת של
הבוקר, עודי במגבת בדלת המשותפת מסתכלת בי שעונה על העמוד של
המרפסת למעלה, החברה הזו של ג'וזה.
אבא עם חווה לא-רחוק, אני נדרך שיחה מתגלגלת, בצהריים עם
הבאגסו על השפתיים אום מסביר לשנינו על המפה הגדולה איפה החווה
הזו ואחר הצהריים יוצאים.
אני ונערה גבוהה ודקה, לחפש מקום שאת צליל שמו לא ניתן לזכור
ואותו אף עובר אורח לא ידע.

שני זרים על אופנוע, משוטטים-נודדים, שואלים ובודקים והיעד
מיקומו לא ידוע.

וחושך יורד וריקשות מפזזות במהירות על הדרכים, בלי אורות. כמו
חלום בלהות בלי צלילים.
אני ואנה מהדרך יורדים, פורשים גיטרות שרים ומנגנים עד
שהערביים יחלפו והעולם עוצר.
והמוסיקה מנגנת, ואנה יפה אבל לא נעתרת ואני לא עקשן.

ובלילה נישן בחדרי היא בשלה אני בשלי.

ובצהריים נצא.

ובחווה הקסומה שבסוף הדרכים, אבא הולנדי מעשן צינגולים, לוחץ
יד בחוזקה. ואנה מציעה בוא נצא לרחצה. אז יוצאים.
רק שקודם צריך לחצות את המים הזורמים. מים עמוקים.
אנה בבגד ים דקיק בגוף של נימפת ים חוצה את הזרם חצי עירומה,
אני אחריה, המים מושכים, just drop the bag on the other side,
don't you worry noone would come',
ואני מתרצה, זורק את התיק, עם כל הדברים החשובים שצריכים עוד
להספיק לארבעה וחצי חודשים, על צלע הנהר באמצע הכלום, ומרפה.

בצד השני יש קסם אחר -
שמש מרקדת, כבר לקראת שקיעה, בריכה טבעית עם מים קפואים ששוכבת
ליד הנהר וכל העמק נשפך,
ירוק מרקד, אנה טובלת ראש וקופצת, הגוף המלאכי נמתח מעל ומתחת
למים ואני מצטרף, יש לה יותר מכמה סיבי דמיון לאחת, אריאל. אבל
גם זה מתחמק רק חיוך מתמקם.

No worries, no nothing. Head full of sand,
The beauty of creation and the easiness of rest.
אפילו התשוקה לא תקלקל רגע כזה,
אפילו דרך הלילה האורבת.

יש מקום מעבר לקשת,
יש מקום בשבילי.

(איך לאט לאט המלאכים שלי
שוב ממלאים את עולמי)

כבר יותר מכמה צעדים.