"את יכולה להסיר לרגע את המשקפיים?"     "אני לא רואה כלום"
היא צוחקת.     את יפה, יפה מאוד, אני אומר בלב - ויש לך קול
נעים.

"אני יודע שאת נשואה, זה בסדר" אני אומר - ומלטף לה את הירך -
כשהיא מזכירה את הבעל כצפוי, במשפט השלישי - והריח עושה לי את
זה.

תגידי, העיניים היפות האלה הן שלך? ואולי תשאילי לי את השפתיים
לחמש דקות - אני מבקש בלב, ואולי תסירי לרגע את התחתונים?

"תקשיבי, בא לך לשתות שוקו חם?"     "אני צריכה ללכת," ואולי
אחזור.     "בסדר, כבר מאוחר," את צודקת - רק תשאילי לי את
הגוף למשמרת, עד שתחזרי.

אני לא יכולה, אתה מבין - בעלי מחכה באוטו והוא יבחין. אני
חייבת ללכת - ואני אחזור, אני מבטיחה.

אני יכולה להשאיל לך בינתיים את הנשמה - היא אומרת בלב, אל
תתעצב - אני יכולה להשאיל לך את השפתיים רק לשנייה - כמו נשיקת
פרידה מחברים טובים.

תבואי שוב כדי להיפרד - אני לא אשכח את הטעם הזה עד שתחזרי.

יש לי רעיון, אני חושב - ואולי בפעם הבאה שנפגש גם נתחבק - כמו
חברים טובים שלא נפגשו מזמן - ואחר-כך שוב נפרד - כמו חברים
טובים מאוד (בחיבוק אמיץ).