ואתמול שלחת לי שיר,
אמרת שאת רוצה שנברח ביחד,
אבל אני עדיין כאן לבד,
אני יודע שתוך שבועיים הכל יגמר,
או יתחיל, תלוי איך מסתכלים על זה,
אבל אני עדיין כאן,
מאז שהלכת, אני אבוד,
נמאס לי להיות כזה,
לחכות כדי להימצא,
כמו שמצאת אותי אז,
בהתחלה, כשהיינו הרבה יותר תמימים,
אם רצית לברוח איתי כמו שאמרת,
היינו יכולים כבר להיות בחצי הדרך לאן שלא יהיה,
אבל אני עדיין כאן, ואת עדיין שם.

אתמול חלמתי שאני בקרקס,
נותן בוטן מתוק לפיל כחול,
והתעוררתי שטוף זיעה קרה,
מתבונן מהחלון, רואה ירח חדש נולד,
מדמיין איך הוא היה מתנהג לו
הנפש התאומה שלו היתה עוזבת אותו,
האם עדיין היה עולה כל לילה מחדש?
או שמא הלילות שלנו היו הופכים
חשוכים יותר עקב בדידותו.
אני יודע שהלילות שלי חשוכים יותר,
וגם הימים, כל רגע נצבע בגוון אפרפר,
הוא קיים כמו תמיד,
אבל עם קצת פחות שמחת חיים,
בצבעים קצת יותר קרים, קצת יותר מתים.

אני יודע שלא באמת רצית לברוח איתי,
וזאת היתה סתם מחווה כדי לגרום לי לחייך,
ואני רואה שאת לא חוזרת בינתיים,
ואני נשאר תלוי באוויר כמו הדמעות שמאיימות
לפרוץ החוצה בכל רגע,
ואני משתוקק לרגע שתחזרי, שהכל יהפוך להיות מושלם,
או יחזור, תלוי את מי שואלים,
ואני מבין שזה בינתיים לא קורה,
וההבנה הזאת פוגעת בי פתאום,
כאילו שלא ידעתי את זה קודם.

אני יודע, ואני רואה, ואני משתוקק, ואני מבין,
ואני עדיין מחכה...