עצור והתבונן. מה אתה רואה? חלון הנשקף לרקיע שאינו מאיר את
המיטה ואף לא את האדם השוכב על גבו עם פניו המופנות לעבר
מאוורר התקרה. כסא פלסטיק המשמש
מתלה-בגדים-כוננית-ספרים-מגירת-קבלות-קלמר-ולעתים רחוקות פמוט,
והרבה הרבה חדר מסביב. דלת מוגפת. איוושת מאוורר מזדחלת עדות
יחידה לזמן העובר.
בלאות מתבונן מאוורר שאינו ממהר. למען עוברי האורח התוהים מה
ניתן לראות ממרום התקרה, טרחו פניו שטוחי הפלסטיק להציג בבואה
עמומה של חדר בזמן קפוא. "מדוע דווקא זאת יבחר המאוורר לספר?"
ודאי ישאלו רבים. הרי כמות מאווררים מכנפם ומעלה אשר הרבו לחלל
למקצב 120 סל"ד אוו לפלל ולייחל לאושר מיזוג הצבעים - לאקסטזה
הקורנת אור לבן של הרמוניה - הכמוס בפעמי 240. ואילו בחדר עם
חלון הנשקף לשמים, חלון כזה שאינו רחב דיו או אינו פונה אל
השמש דיו או שאזלת ידה של אלומת האור לפלס דרכה בעד חלל חדר
ריק לעבר המיטה, סב על צירו מאוורר חצוף - אם אכן ניתן לקרוא
לזאת הסתובבות, העצלן - וכלל אינו טורח למנות את השניות; ספירה
שלבטח תסחוף אחריה תשלובת צבעצורה סחרחרת אשר תבקע כתליו של
חדר מן המהודר שבמפוארים. ובדחקו הצידה את המעגלים העליונים של
הרוחניות הניכרת באדיקות מניית-הזמן, סורר זה המאוורר להשפיל
עצמו לדרג אנוש בחקיו את קצב פעימות הלב. ואם אין בכך די
להכעיס, עוד יוסיף לספר בשבח הפרטים הנצפים מהתבוננות איטית
וממושכת מושכת שכת ת.
אך דעו כי בימים חמים נטולי סבלנות-מאווררית היו לוכדים זריזי
האוזן ביניכם משפטים ססגוניים בתמצותם: "יום חם. חג גם. דג ים.
בא שם. חוג חוג. מה חם." אין להאשימו על ראשו הסחרחר. אני
לעומת זאת, שלא ניחנתי באוזן קשבת רחבה, נאלצתי להמתין לימים
קרים יותר. משבוששו אלה להגיע תפסה את מקומם הפסקת החשמל שארכה
48 שעות וכיסתה את כל הכפרים בחוף הצפוני בגואה.
"מדוע תתבונן בי ארוכות?" לחש גוף עגול ומכונף מתקרת החדר.
השעה שעת לילה היתה, ואור הנרות לא די היה בו להדוף את עלטת
שתיקת המאווררים מעל דפי המחברת. "למען האמת, בדיוק חשבתי כיצד
לכנות מאוורר שאינו מאוורר."
"למען הדיוק . . ." החל לומר, ובתום 16 דקות חסרות תנועה
המשיך: "'עין דוממת'. ואם יורשה לי, בדיוק תהיתי אני כיצד
לכנות אדם השוכב על מיטת קרש בעלת מזרן העבה דיו להלין חצי
מאוכלוסיית החרקת הגואנית אך דק מכדי להגן מפני מחשבות רעות.
שלא להוסיף", הוסיף, "שמרצד אור הנרות על קירות חדר ריק אמנם
מגולל את מסעו של עשן סמיך הנשלח כחץ וחותם בסלסול את צילם של
מזוודה פתוחה ושל כסא בו איש אינו יושב, אך עם זאת ירצדו ללא
תחושת השלווה הנלווית לאחיהם השעוותניים, שכן דומה כי מנסים
הללו לבלוע כל פינת אור חבויה ולבלום כל קרן שמש מדדה מן חלון
(שלא לומר,)" תיאר במאמר מאוורר, "(שאם קודרים הנרות, אזי
קודרת הדלת שבעתיים: לפי שאין בה ולו צל של חיים, אין מהווה
היא פתח לדבר פרט לחור שחור המאיים לשאוב לתוכו אף את המהירה
שבמחשבות ואת הזריזה שבמילות). אם-כן כיצד לכנותך?"
"תיאורך הולם." אמרתי בהכנעה. "אך מדוע 'עין דוממת'? שכן
זרועות-רוח ארבע וצוואר סב-ציר אחד, ויש להודות שמילותיך
הזריזות אינן אווריריות, סחרחרות, או דוממות כלל וכלל. אם כן
מה בין כינויך לבינך? וכיצד זה שניתן כלל לכנותך בשם שאינו
עולה בתקרה אחת עם חוג משפחות הסליליים, הגליליים או החשמליים
. . .?"
"שאלות רבות, והתבוננות אין. מאווררון צנוע אנוכי, ובכל
מחוג-דקותיי התקרתיות הסתובבתי ללא כינוי. פרט למלאכתי-תכליתי
לא הייתי דבר. אך מזה מעגלים רבים - 42 דקות אנושיות לערך -
ללא חשמל בעורקיי וללא יכולת לסוב על עקביי, החלתי מהרהר. הרבה
רציתי לנוע נגד כיוון השעון. ושלא תהיינה ספקות: תנועה בכיוון
חדש היא דבר עבירה שדינה ניתוק הזרם לצמיתות. אך הבן, איני
פועל מתוך מיאוס בהרגלגלים קודמים ואף לא מתוך יצר סב-סרבנות.
"אלא?"
"לשם הפעולה אפעל. למען הבחירה אבחר. שכן חיים התלויים בזולת,
חיים החתומים בתקרה, כאלה שנעים במסלולם באין מפריע: אין בהם
קיום. לשווא נידונתי לקצוב מרדפים חפוזים אחר אשליות אופטיות
זולות. לשווא ניסיתי לאחוז בארבעת פינות החדר בו זמנית."
"התנחם בכך שהרבית למשב רוח."
"אכן עשיתי קצת יותר מידי רוח." קרץ.
בפני עצמי הודיתי שהייתי קצת גס-רוח כלפיו והתמלאתי סקרנות
אודות בן-השיח המזדמן. "אז במה תבחר כעת?"
"לעצור. לעצור ולהתבונן. הזמן העומד מלכת מדמים את כל שהיה
ומרחיק את כל שיבוא. ואף בהיעדר אור ואף בהיעדר חלל מקנה הזמן
צבעים ורבדים שאין כדוגמתם -  שהרי בלתי-נשנים הללו. רק עצם
המחשבה על כך יש בה לנסוך הוד ולפרוק יופי אצור. הזמן הדומם
מפנה מרחב רחב לבחירה: הירידה מהמסילה, זו שמעולם לא הובילה
לשום מקום, תוביל אותי כעת למחוז חפצי האמיתי."
"המדויק."
הפסקה. הפסקה שפסקה מלספק פסק-זמן נדפקה על עברה השני של הדלת.
ספק מפסקת, ספק פוסקת, דידתה פסקים-פסקים לעבר פינה חשוכה
וספקנית וביקשה להצטרף לשיחה. "האם הנך הפסקת החשמל?" שאלתי את
האורחת.
"לא, אחותי עסוקה בשלה כרגע. אינני יותר מסתם אתנחתא." השיבה.
"אז הסתלקי מכאן. ובאשר אליך 'עין דומעת'..."
"דוממת!"
"...דוממת - עד מתי מתכנן אתה לנקוט בגישה זו של התבוננות
ושתיקה?"
"אינני מקדיש לה להתבוננות לא כיוון ולא תנועה, ומכיוון שיש
ברשותי עין יחידה, אעדיף להקדיש לה מושא התבוננות יחיד."
דפיקות בדלת. הקשב וראה. חשבתי לתומי שבתור אחת שתוארה זה מכבר
כשער לחור שחור אשר ישאב לתוכו את המהירה שבמחשבות ואת הזריזה
שבמילות, כשלה הדלת מדחות את קהל האורחים הלא קרוי. כיצד לכל
הרוחות והמילים ניתן להתבונן במרחב שגבולותיו פרוצים!
"מה עכשיו?" נשפה העין הדוממת בשאט רוח וגלגלה את עינה. נזהר
שלא להיבלע בתוך העלטה ניגשתי לפינת החדר והושטתי ידי הידיתה.
ללא מילים מקדימות נפתחה הדלת ובאחת חשפה ריק. עומד על קצה
התהום האינסופית שנפערה בפתח חדרי עמדתי בוהה. לא הופתעתי
להיווכח  שאותה מלחמת תמיד בין ההבנה לבין הכלום הגיעה לשיאה.
כה עתיקת יומין היתה מלחמה זו, כך מספרים, עד שנמתחה מרחק
עולמות רבים. כה עצמתית מספרים: עד ששיא אינו אלא פסיק. כה
רחבה מוסיפים: עד שמתייגים את תחילתה עם הבראשית. ומתוך האפילה
המעליטה על הבוהקת שבמלחמות, מבלי לשאול לאן יפנו פני, מבלי
לחקור במה אבחר להתבונן, הגיח סוף הסיפור וסגר הדלת.