ולהפתעתך הרבה - זה לא כאב. שום שלב מכל זה. אפילו לא למחרת
בבוקר. ובכל זאת לא רצית לקום מהמיטה, אז ביטלת משמרת, ונשארת
לבד בחדר שמחליף צבעים לפי שעות היממה.  הספר ביד, דמעות
זולגות לסירוגין, אפילו הגירוד של הקעקוע עבר כבר. ובאמת, לא
כאב...
עכשיו כבר יש כנפיים על הגב, וכשעוצמת עיניים מנסה לדמיין אותן
נפרשות באמת. אבל הדימיון שלך מוגבל, כמו מפאת חוסר זיכרון על
הדיסק הקשיח. הפעולה לא צלחה. אם תרצי שוב, נסי פעם שנייה...
הראש מלא מחשבות, רובן כנראה מיותרות, מיותמות, ללא מטרה. ומה
הלאה? איך ממשיכים מכאן? עם חלום ורוד, וכנפיים. לאן הכנפיים
שלך יוכלו להוביל אותך? האם אינך צריכה ללמוד להשתמש בהן קודם?
ואיך תלמדי? ממי?