מן השמיים נפלה,

והיא עומדת מולו היפה בבנות תבל,

והוא - אינו יכול להסיר מבטו, בוהה, מסתכל.

תלתליה צונחים על גופה הקטון,

אך מבטה מלא עוצמה, כוח עליון.

הוא עומד, מסונוור מהאור,

אחוז בחבליה,

אינו יכול לחזור.

והוא מושיט אליה ידיו,

בעיוורון,

כמהה לקצת אושר,

חסד עליון.

והיא מביטה בו בקור רוח,

בעונג צרוף.

ושוב מביטה ומחייכת,

ובניסיון, שולפת היא חרב מתוך פיגיון כסוף.

ובתנועות מיומנות ללא הרף,

נעצה בליבו החרב.

מסובבת אותה על צירה,

כתוהה על כנה,

עד כמה תוכל לחדור ,

אל ליבו השיכור שרוצה לקראתה?

וכעת הוא ידע... אהבה.