אני מלאך, פורש כנפיי ונוסק לשמיים,
לממלכת עדן הועלתי,
עת גופי כרסמו פגעי תמותה,
עד כלות הנשמה.
חצץ פעם בעורקיי,
חול זרם בין שפתותיי,
עת התעוות גופי
למצוא מנוס על פני אדמה.
שלווה שקטה ריחפה לה בחדרי,
נושמת, נושפת,
אורחת פורחת לרגע.
עד כלות שלוותי נשארתי
עת נשר בשרי, שלבשתי
עת פוררו עצמותיי, שנתמכתי
עת התאיידו עורקיי, עת ייבש דמי,
הצטמקו ריאותיי, ונפחה נשמתי,
עת אבדה צלילותי,
נשארה דעתי.
עת התעוות גוף אדם,
למצוא לו צורה,
בין החיים.
עד היום בו חייתי,
פעם אחרונה -
בה לחמתי,
שאיפה אחת -
גנבתי,
ולא עוד.
היום אני מלאך,
עת נפלתי מחסד,
נפרשות כנפיי אל רקיע,
גופי,
איה,
גו-
פי? |
