ואני מתבלבל בין השירותים למקלחת
בדלתות חסרות ידית
ארוחות נפרשות על פני השולחן
חמוצים, חריף ומיני סלטים
תפוחי-אדמה אפויים וסטייקים צלויים
אני מעמיד מוסיקה בחלל החדר
אני לא רואה דבר
האיש במראה מכוער עד אימה
הוא צריך להתגלח
בין מספרים אני מותח קווים
לאט מתגבשת דמות אישה צוחקת,
שיערה סתור
על מה את צוחקת, אני שואל
אולי את פשוט מאושרת
אבל הצחוק נמחק
ויום אחד היא הפסיקה לחייך
היא הייתה יושבת עם כוסות קפה וסיגריות
שומעת נינה סימון ונעצבת
בכפר שלי, אני אומר לה, יש תנינים
בתוך אדמת השדות הם מתחבאים
זוחלים קטנים משמיעים חריקות על עלים בלילה
השקט צועק את הירח וכל תפארת העבר הנקי
כל מה שידעתי ולא ידעתי ולא רציתי לדעת
כל מה שחשבתי שהוא רחוק, ושהוא יסתדר
אבל הילדה הקטנה יושבת בכורסה רחבה
ורוקמת מילים לתוך אריגי-בד
לידה שוכב הטלפון עם אפרכסת כבדה
כבדה מדי מכדי להרימה
אופניים קשורים לסורגי חלון
ובית כמעט נקי מרהיטים
בא האבא אל הילדים, כולו בריאות והצלחה
והאישה אוהבת ומחייכת והילדים צוהלים
מקפצים מתוך השמיכות והכריות הטריות לזרועותיו
אבא שלי לא ככה, מקלל כל יום
אימא בוכה ומוזרה, ואחותי כבוית עיניים
בבית שולטת דממה כבדה עצובה
והרהיטים מתפרקים ואין כסף לחדשים
בתוך הריפודים שורצים תולעים
(אבל עכשיו הכול בסדר
עוד יום שעובר וטוב לחיות חיים)
הם מתפוצצים לא רחוק כל הבלונים האדומים
מזילים סירופ דם מתוק
אני מלקט ומלקק על שפתיי ולשוני
כל טיפה של סוכר מתוק אדום דם נשמה
כי אין לי דבר מלבד עצמי
בלילה היא יורדת על ברכיה
היא אוכלת דג מטוגן בחושך
יש תמונת חלון שמראה עיר
ואין אתמול, ואין מחר
והילדה רצה יחפה בין כל זרועות החול
שמש גדולה לבנה כמו פצצת אטום
בים של שלג קלונקס מטפטף -
אני מאבד אחיזה.
בין לבין אני שואף אוויר
מנסה בכוח למצוא את פינת החמד שלי
ויום רודף יום ולא נשאר לאכול
בין דבר לדבר השמש עולה,
ואני מריח את הרפיון
אני יכול להאשים אנשים עד-
אבל זה לא יעזור לי
רק תשתקו, אני אומר
אתם לא עוזרים לי
ובטווח נופלות המרגמות
אין זמן לשיקול דעת שפוי בעולם הזה
גם אם תלכו כולכם אני אשאר
הזמן שעובר וחולף הוא הווה
טוב לי להיות הווה
מה נשאר לנו, מה נשאר לכם
הרבה אוטובוסים טסים, רכבת הרים
בענווה שנשארת גם האוטובוס מסתובב
רגל ממששת דוושה, אני לא בנוי
אם תרצו להוקיע אותי, זו דרככם
את המשאלות שלי אני פורם
ובלילה יש שקט, ורעש ביום
תגידו מה נשאר, אם לא חלום.
שיפוצים כלליים בנפש האדם
לנקות את הרקב וללכת לישון
אם תראה את זה הבוקר מה תגיד לו
שאתה פורש לישון
וברקע יש ניאונים גדולים
של גיטרות חשמליות וקול דק
בזבוז זמן זה אומר, מה שלא תגיד
איך התרדמה לא רוצה להירדם
ונוזלים כל הבלגנים אולי לתוך מיטה שטוחה
הם מזליפים בך את הארון שלך
בוקר חדש הגיע, איך כולם קמים
פורשים לבית-הכנסת, או אולי חוזרים
ולא תאהב אף-פעם את זו שאהבת פעם
כי הקסם אבד
והיא מהלכת בעיכוס חושני את כל הדרך אל התם הבא
מייחל להריח את שיערה, טובל באור עיניה
כשהיא מחרבנת, מגלחת רגליה, מסירה שפם
איך הזמנים משתנים כמעט בלי להרגיש,
ואדם הופך אטום
מגדל קליפה על הנפש שלו ואיש לא נכנס.
ועיניים פקוחות אין חושך לראות
את הסבתא המתה, את הרעם המהדהד ברחובות
מזילים דמעות על רחובות חשופים קודחים חום
והבית צבוע צבעים מתקלפים
לאן נלך לאן נפנה
במוסיקה דיסק גנוב טרק עצבני
עיניים משיחיות רעבות, נפילת רוחות
הם קודחים את הראשים לתוך מסכים ממוחשבים
העיניים צוללות לתוך האספלט, העקרונות קשוחים
לבבות של ברזל ועיניים של חיה
מדיפים ריח רע
אוחז פח נחושת מצלצל בפעמון
נקנה לנו גלידה עשויה פירות דחוסים
המוסיקה רועמת מתוך הבתים,
המסכים דלוקים
יושבים מול הטלוויזיה הרעבה עם סיגריות ופיצוחים
רגל מתנדנדת בעצבנות
אחד-עשרה מטומטמים רבים על דשא דחוס
מכה כפולה בג'ויסטיק תפוצץ לו את הפנים
מי חשב בכלל לכתוב שירים. | 