חשבתי שברחתי, שמצאתי מקום חדש ומרגש,
חשבתי שפה יהיה טוב יותר, מסעיר יותר,
שפה הדברים באמת קורים.

אבל שכחתי שהעברתי גם את עצמי,
אני, אני שלא טובה יותר, לא מסעירה יותר,
שלא באמת קורה לה.

אפשר לברוח עד סוף העולם והכול  יישאר אותו דבר,
אותן המגרעות, אותם הכעסים,
אותו חוסר בטחון מכרסם.

ומחר אקום בבוקר,
בתקווה שארגיש יפה מספיק כדי לצלוח את היום,
ומחר אקום בבוקר ואצלע את דרכי לתחנה מרכזית,
ואלך לישון בערב,
ואני מקווה שאני אפילו לא יכולה לנחש כרגע,
מה יקרה לי בין לבין...