לא יודע למה מביך לכתוב על עצמך.
אם את יצור קולקטיבי, שכבר איננו שייך רק לעצמו.
אלא לאט לאט מורחב האגו והופך להיות חלק ממרכיבי הלימוד,
הריפוי, וההתפתחות של האחר, אזי עלייך לחוש בפתיחותך, ככלי
עבודה המאפשר לך לקדם את האחר אל ("פיזיקה משפחתית", לדוגמה,
מה שדיבר אלי בקלטת, זה שהילד הנולד מביא עימו רוחניות גבוהה
יותר מאשר נמצאת אצל הוריו...) חשיבה מדוייקת יותר, נכונה יותר
ומועילה לסביבה.
מרגע שאני מסיר מעלי את כל הרגישויות הללו של מבוכה, לדבר או
לא לדבר על עצמי, ומרגע שאני הופך להיות כלי עבודה, כל דבר
שקרה לי בחיים הוא כוח, הוא ידע, הוא התנסות, ומכאן והלאה אדע
שהדברים המתרחשים כל העת באים ללמד אותי על עצמי, את אשר
ידעתי, מנקודת מבט אחרת, ללמד אותי נקודת מבט חדשה שלא ידעתי
קודם.
אך היות והלימוד איננו רק ידע, הוא בעיקר אהבה, הרי באהבה
אנחנו מתפתחים הכי טוב. הרי לא רק המוח עובד בהבנת הידע החדש,
אלא הלב, הגוף, הזיכרונות, התמונות, המצבים, הפסיכולוגיה,
ההתרחשויות, הרגשות, העוצמות, השמחה והבכי, הכאב והאושר,
הבריאות... הלהיות אתה עצמך כל פעם מחדש, היכולת לומר אמת ורק
אמת אמיתית על עצמך, כדי להביא תועלת.
כל אלה הם דרך חיים.
כל אחד מאיתנו הוא אנציקלופדיה לדרך החיים שלו עצמו.
לכן כל אחד מחויב כלפי אלוהים ואנשים לכתוב את קורות חייו
הפרטיים האינטימיים ביותר, כדי שהספר שלו, האנציקלופדיה שלו
תישמר בצורה מסודרת ומנקודת מבטו האינטימית ביותר, בארכיון
הידע הקוסמי, הנקרא  אקאשה קרוניקה!

אם תשאלי לדעתי, הדברים שכתבת לא היו כל כך אינטימיים. ברגע
שהם יהיו הכי אינטימיים, הכי סודיים, הם יהפכו לאוניברסאליים
מעצם החשיפה בפני אחרים. ומאותו רגע ואילך כבר לא יהיו שלך.
תחילה תחושי כאילו את מתרוקנת מתוכן. אך מייד תקבלי פיידבקים
מהסביבה שימלאו אותך המון תודה. בדיוק כפי שקרה קודם כאשר
עסקנו בי והדבר גרם לך להבין טוב יותר את עצמך.
בתהליך הריפוי שלי על ידי אחרים, אני זוכה לפיידבקים מעולים,
כמו עם הפסיכולוגית הקלינית באלומות... אני פותח את עצמי
לאלוהים ומאפשר לו להיכנס ולהתבונן בי כאילו אני התיאטרון שלו.
ושליחיו, האנשים שבאים לסדנאות, עשויים לתת לי פתרון כיצד לרפא
אותם. ריפוי ניצחי ! יציב ובלתי משתנה.

31.5.2010 פאריז