חליל כסף טהור
כבדולח צליליו,
קורן הוא הילת אור,
טוב מקיף את כל צדדיו.

חרמש חלוד וחד
את חיי אדם קוצר,
שייך הוא לאחד
שבדממה לבו עוצר.

ניגן חליל שיר של שמחה
על אושר וטוב-לב קדוש,
וכששמע חרמש - בכה,
את החליל רצה לפגוש.

אך החליל אותו שנא
כשנוא היופי את השחור,
ואת טובו מנוע מנע,
נותר המוות ללא אור.

והחרמש לבו נדם,
בשנאה להב חידד.
הרי לו, רק לו, שפיכות הדם -
המוות את נפשו עודד.

בכה חליל בקול רטוב
על קטל עז והרס רב,
על היופי והטוב,
על עולם אשר חרב.

צעק חליל על חרמש אז:
"חדל מידי בקטל זה"
ואז הוסיף: "אתה מעוות"
בקול מלא שנאה כזה.

ענה חרמש בקול וצליל:
"הרי אותי דנת לחומרה.
בגלל שאהבתיך, חליל,
סיווגת אותי כפגע רע."

"ובגלל פסק דינך המר
העולם כולו סובל"
כך חרמש קציר אמר,
בעוד פרח אחרון נובל.

והחליל עתר לאל
ביקש ממנו להשיב
את מה שהחרמש חולל,
את מה שהחרמש החריב.

אך האל השיב פניו ריקם
ולחליל הטיף מוסר:
"חרמש את שנאתך נקם,
הרי חינו בלבך סר."

"בלי אהבה עולם שכיב רע,
כפי שיכולתך לחזות.
זו שנאה וזו שכרה -
הרי את, חליל, הבאת זאת."

ואז אמר: "מחמל נפשי,
גוזר אני דין על חליל:
אם המוות חרישי
מהיום אתה לו צליל."

וכך את המוות מלווה
נגינת חליל נוגה,
תחליף פורתא לאהבה
לחרמש המנוגע.