כששכבתי במיטה אתמול בלילה ורטנתי וחשבתי לעצמי שהלוואי שהיא
לא היתה נולדת מעולם, לא שיערתי לעצמי שזה מה שיקרה כשאקום.
רבנו קצת אתמול, כמו כל האחים, אני אפילו לא זוכר על מה,
זה בטח היה משהו דיי שטותי, כמו מי ישחק אחרון במחשב לפני שנלך
לישון, או איזה ערוץ נראה בטלוויזיה. ככה זה תמיד. הרי כל
האחים רבים על דברים כאלו, לא? כשקמתי בבוקר היא לא היתה.
זה לא שהיא הלכה לאנשהו או שקמתי מאוחר, והיא גם לא התחבאה. זה
פשוט כאילו היא לא נולדה מעולם.
הריב אתמול היה דיי גדול. אני חושב שממש התעצבנתי, אפילו קצת
משכתי לה בשיער. בתגובה היא בעטה בי, וזה עיצבן אותי. וכמו
תמיד ההורים הצדיקו אותה. וזה רק בגלל שהיא קטנה יותר, אז הם
חושבים שהיא תמיד צודקת. ואני לא. אני צריך לסלוח ולשתוק,
להתעלם, כי אני הגדול והבוגר. אבל זה לא פייר. אז שכבתי במיטה
וקצת קיללתי וכעסתי בלב. וחשבתי לעצמי שהלוואי שתמיד הייתי הבן
היחיד, כמו כשהייתי קטן. והיא לא הייתה נולדת מעולם. אבל לא
באמת התכוונתי וגם לא ממש חשבתי שזה אפשרי.
אבל אז כשקמתי בבוקר, היא פשוט לא היתה. חשבתי שהיא ברוגז או
מתחבאת. חשבתי שהתעוררתי מאוחר והיא כבר הלכה לבית ספר. אבל
היא פשוט לא היתה. גם החדר שלה נראה קצת אחר. היתה שם המיטה
שלה והוילון, והשולחן. אבל לא היה שום דבר שלה. לא הבובות שלה,
ולא המשחקים שלה, ולא התיק לבית הספר, ובטח שלא היא. שאלתי את
אבא בבוקר איפה נטלי. אבא חשב שהמצאתי, הוא היה מאוד תמוה וחשב
שיש לי חברה דימיונית. אבא לא הבין על מי אני מדבר וחשב בהתחלה
שחלמתי חלום מוזר. אחר כך שאלתי את אמא, ועכשיו שניהם בטוחים
שאני משוגע. אחר כך הלכתי לבית הספר וחיפשתי אותה שם, חיפשתי
בכיתה שלה והיא לא הייתה שם. שאלתי את החברות שלה, והן אמרו
שאין להן שום נטלי בכיתה. זה קצת עיצבן אותי, הרי לא יכול
להיות שבן אדם נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה. בהתחלה גם אני קצת
חשבתי שאולי אני חולם, והתחלתי גם לחשוב שהשתגעתי. אבל היום
הזה התקדם והתקדם, והכל המשיך לקרות, ורק נטלי לא היתה שם. גם
עם החברים שלי דיברתי, למרות שקצת התביישתי, שאלתי את שי אם
הוא זוכר את נטלי, הוא ניסה במשך כמה דקות לפשפש בזכרונו ולא
הצליח כל כך להזכר, הוא שאל אם זאת לא הכוסית מכתה ה'4. אבל
זאת לא. הרגשתי לבד בעולם, כאילו רק אני יודע על משהו ואף אחד
אחר לא יכול להבין. הרגשתי מתוסכל וגם קצת אשם, הרי אני איחלתי
לה את זה אתמול בלילה לפני שנרדמתי.
פתאום הבנתי שאני אוהב את נטלי וממש מתגעגע, ושאני מצטער,
ובכלל לא רציתי שזה יקרה. והלוואי רק שהיא תחזור. בבקשה
אלוהים, תעשה שהיא תחזור, למדתי את הלקח, הבנתי את מוסר ההשכל,
יותר אני לא אאחל דברים רעים בזדון. אני אלמד להיות סבלני,
וסובלני, וכל מה שתמיד מלמדים אותנו בבית ספר. אני אלמד
להתחשב, ואני תמיד אסכים לנטלי לראות מה שהיא רוצה בטלוויזיה,
גם אם זה התוכנית המטומטמת עם מסיבת התה. רק תעשה שהיא תחזור,
בבקשה. אני אפילו אוותר לה להיות כל לילה אחרונה במחשב. רק
בבקשה, תעשה שהיא תהיה כאן, או שלפחות מישהו יזכור אותה, ויידע
מי זאת נטלי ויוכל לומר לי איפה היא ומתי היא חוזרת. אני מצטער
שהייתי ילד רע. ומצטער על כל מה שאמרתי, אני לוקח את הכל
בחזרה. רק אלוהים, בבקשה תעשה שלפחות אמא ואבא ידעו מי זאת
נטלי, שלפחות כל הבובות המטומטמות שלה שאהבתי להרוס לה יהיו
מונחות על המדף.
עכשיו אני שוכב במיטה ומתפלל, אני לא יודע אם אני צריך להתפלל
חזק, או שאולי אני צריך סתם לחשוב לעצמי בתמימות כמו שעשיתי
אתמול. אבל אני חושב שזה מה שאני צריך לעשות. ככה הרי העלמתי
את נטלי, ואני מקווה שככה היא תחזור. אני נרדם לאט לאט. בלילה
אני חולם שאני ונטלי אבודים בלונה פארק גדול. נטלי רוצה לעלות
על גלגל ענק, ואני רוצה ללכת למפחידים. היא מתחילה לבכות ורוצה
רק לחזור הביתה, אבל שנינו לא יודעים איפה אנחנו. אני מסכים
לעלות איתה לגלגל הענק כי אני לא רוצה שתישאר לבד ותפחד, אבל
בעצם גם אני קצת פוחד מבפנים. בבוקר כשאבא בא להעיר אותי אני
שואל אותו אם נטלי כבר חזרה. "חזרה? אבל הרי נטלי לא היתה בשום
מקום!" אני נושם לרווחה וחושב לעצמי כמה צרות הילדה הזאת רק
עושה, אם רק היא לא היתה נולדת בכלל מהתחלה...