ערב יום רביעי
הגרמנים הפסידו ואני
רבתי עם אמא שלי על איזה מסמך
שביקשה שאשלח לה
בשביל שתוכל להעביר
לחברת הביטוח שלך
אבא, לכאן החיים אחריך
הצטמצמו
לטפסים וניירות
למס הכנסה
וביטוח לאומי
וצ'קים דחויים
לעושי מצבות
למישהו שקיבל תשלום
כדי להגיד עליך "קדיש"
כל יום בבית הכנסת
"צדקה תציל ממוות"

בתי הקברות מלאים
באנשים
שקנו את זה

מזה זמן רב לא הרגשתי
כל כך לבד

לעשן ג'ויינט בחניה של הבניין
כדי להצליח להירדם
כשהתמונה שלך
שכוב על ריצפת חדר השינה
מאובן ושקוע תצא לי מהראש
אמא אפילו לא שאלה אותי
אם אני רוצה לראות
פשוט סחבה אותי ביד
לתוך החדר הזה
מאז שנכנסתי אליו אבא
אני לא מצליחה לצאת

מה הוא גבול ההדחקה?
הגבול שלי אמא שלי
מסומן היטב
בהתקפי חרדה
שנגדם היא נוטלת
איזו גלולה אופנתית
כדי שחלילה לא תצטרך
לדבר על זה

מה היא חושבת כשהיא צופה
ב"אמנון לוי" או ב"סופר נני"
או כשהיא פותרת תשחץ בעיתון
סוף השבוע?
כשהיא יושבת בדוכן הפיס
או עומדת בתור
לפקידה בבנק?
מה היא חשבה תחת החופה
ביום שהתחתנתי?
ולמה היא מרגישה שהיא צריכה
להזכיר לי שהיא קברה בעל
שבועיים קודם?

הרי היא בכלל לא הייתה בלוויה

קודם הזמנתי לך מצבה
באיזה קרוון מסריח
ביום מהביל
בחרתי אבן טבעית
אדמדמה
ופונט לכיתוב
וגם מה
שיהיה לנצח חקוק
(התעקשתי על חקוק
כדי שגנבי מתכות
לא יפרקו את האותיות)
על המצבה שלך

רק אחר כך נסעתי
לקנות טבעות נישואין

שלא אדע עוד צער
ומזל טוב
הן שתי הברכות הפופולריות השנה
בפלייליסט של חיי

אם יש גן עדן אבא
בטח ראית איך גרמניה הפסידה היום
על מסך ענק
עם איזה כוס משקה צונן ביד
בטח היו לך רגשות מעורבים
בגלל השורשים הייקים
אני לא יודעת אם עוד משדרים
שירים ושערים אבל בטח בשבילך
יעשו מאמץ
ואתה תיסע בשבת
באוטו מצוחצח
ואחר כך אולי תאזין למערכונים
של הגשש
ותצחק אבא
תצחק

אל תדאג
אנחנו כבר נסתדר.