היא הביטה בעייפות במחבת הרותח.
היא כיבתה את האש, אך להבה המשיכה לצרוב את רוחה.
זמן רב מדי עבר מהפעם האחרונה שמחשבותיה לא התרוצצו בין העגום
לאיום.

הוא החל את נסיעתו הביתה, חסר מנוחה, יודע שהיא עדיין לא עשתה
את זה.
הוא מנסה להרגיש יותר קשוח, לתת לעצבים לזרום במעלה ראשו. אסור
לו לחשוב על משמעות המעשה. רגשות חולשה עלולים להציף אותו והוא
לעולם לא יצליח לאלץ אותה לעשות את הנדרש לעשותו.

היא הגישה את ארוחת הערב לשולחן בנשימות ריקות. בידיים קרות
מזגה מיץ תפוזים לשתי כוסות זכוכית. הוסיפה ביובש מעט לימון
לסלט ולבסוף התיישבה. שתי ידיה על ברכיה, ממתינה לשובו. היא
הבטיחה לו שהפעם היא תגמור עם זה לתמיד, אבל היא לא עמדה
במילתה, לטוב ולרע עליה להתמודד עם התוצאות.

הוא עלה במדרגות, אוגר את כעסו. פותח את הדלת בחבטה ומביט
בעיניה, מאשר את חששותיו. "שרמוטה" הוא שואג. "משחקת אותה עם
ייסורי מצפון" נוהם לעברה בעוד ידיו מעיפות לכל עבר את הארוחה
המושקעת.
"איפה היה המצפון שלך כששיקרת לי על הגלולות?! כשאמרת לי שגם
את רק רוצה לשכב? כשהבטחת לי מיליון פעם שתבצעי הפלה?" הוא
צעק.
הפעם אין בכוונתו לוותר לה.

היא לא יכלה להחזיק עוד באיפוקה. בפנים אדומות ועיניים זולגות
החלה להתייפח. היא נסתה לבלוע את יבבותיה ללא הועיל. פלטה מילה
קטועה ועוד מילה מגומגמת מתוך כוונה להסביר.
"אני לא יכולה"
"אני לא מסוגלת לעשות את זה"
"באמת שניסיתי"
השתתקה בניסיון להסדיר את נשימתה.

הוא השפיל מבטו והחליף את קולו בגון מרגיע.
"אבל את יודעת שאין ברירה. והרי כל יום שעובר רק עושה את זה
קשה יותר. את חייבת ללכת עם זה עד הסוף המר. העתיד של שנינו
עומד על הפרק. הדרדרת מספיק בלימודים ואני לא הולך לעזוב הכל
בשבילך. את יודעת שלא נוכל לחיות יחד. ואל תשכחי - את ממש לא
רוצה שהמשפחה שלי תשמע על כל הסיפור.
אז בשביל מה לך הצרה הזו, הא? תגמרי עם ההפלה, היפטרי כבר
מהדבר הזה!"

היא זקפה גבה בשומעה את אותו המשפט, לרגע שב אליה שביב
מהלוחמנות שכה אפיינה אותה בימים עברו.
"הדבר הזה?!
ממש קל לך לדבר!
אתה אף פעם לא הסתובבת עם 'הדבר הזה' בבטן.
כל כך קל לך לזרוק לאוויר את הביטוי - הפלה, למרות שאתה יודע
שזה דבר אחר לגמרי, זה הילד שלנו.
אם אתה רוצה שאני אעשה את זה, אני חייבת לדעת שאתה מבין את
חומרת המעשה.
אני רוצה לשמוע אותך מבקש ממני לרצוח את הבן שלך."

הוא הזדקף ואמר בנחישות "אם זה מה שאת רוצה לשמוע", ולפתע
השתתק.
המילים מיענו לעבור במעלה גרונו.
המאמץ גרם לו לפלוט שיעול צייצני.
"אני רוצה" לחש בקול כמעט בלתי נשמע.
"שתרצחי" אמר, ונשם נשימה עמוקה.
"את הבן שלי".
עיניו נעצמו, גופו הצתמרר. עוצמת הרגשות הכתה בו.
הוא כמה לתחושת יד מלטפת, זרוע מנחמת, אך הבין שאין זה בא
בחשבון.

היא ידעה שעתה יהיה עליה לעשות זאת. בכאב עצום השלימה עם
גורלה.
בסופו של דבר היא תעמוד לבדה מול המעשה וההשלכות.
היא יצאה מהחדר והתיישבה על המיטה הקטנה בחדר השינה, בה דמיינה
איך ילדה זהוב השיער יגדל.
היא העבירה יד מלטפת על המצעים ולאחר מכן, משכה.
תינוק עירום נגלה תחתם, ישן ושליו.
היא לא הביטה לעברו, היא לא יכלה.
ידיה העדינות גיששו לעברו, החליקו מרגלו אל בטנו אל צווארו.
בקרוב היא תחסוך ממנו עולם של מכאוב.
שתי ידיה הלכו והתהדקו סביב צווארו כמו חיבוק דב אוהב של אמא.
לא נשמע כל צליל והתחושה הייתה רכה כמו חמאה, אך היא ידעה
שהמלאכה נעשתה, המלאך הקטן חזר לשמים.

היא נתנה לעברו מבט אחרון. עודו נראה ישן ושליו, הוא לא יודע
מה התרחש.
היא השיבה מעליו את כיסוי הסדין, דאגותיה נגמרו.