הטרקטור היה עומד מתחת לסככה בצד השדה. זה היה טרקטור אדום
שצבעו דהה ונשרט. עקבות בוץ יבש ושפשופים היו מרוחים על כל
חלקיו החיצוניים. אבל הדוד סם אמר שבפ'נוכו הוא חזק ויעיל כמו
ברדלס בטבע, משחר לטרף אדם.
"הוא חי," הוא אמר.
אני ניסיתי לבטל בראשי את התיאורים המוזרים האלה, והמשלת
הטרקטור ליצור חי. אנשים אוהבים להאניש חפצים, בעיקר כאלה
שנדמה שפועלים מאליהם. יצאתי לי לשדה באחד הימים הראשונים
החמים שאחרי החורף, וביקשתי לקלוט בחושיי קצת אדמה וצבע, לפני
שיזרעו את השדה. לתת לשמש לצבוט לי קצת את הפיגמנטים, ואולי
להאיר את נפשי קצת, באור הזהב שלה, דרך נקבוביות העור. לתת לה
לצבוע את עיניי, להאיר את חושיי.
רגבי אדמה קשים, האדמה יבשה מזמן והיא מוכנה לזריעה. תולעת
לבנה גדולה מתפתלת בין הרגבים, אני מביט בה מרותק עם מעט
סלידה. אני מחפש את הקו הזה הבלתי נראה בו האופק נוגע באדמה.
מרחוק נראו בתי כפר קטנים, וריח של טבע, אדמה ובריאה, ריח של
בריאות גשמית היה מרוח על פני השדה. אפילו מצאתי אבן עגולה,
שזה דבר מעט מוזר, כי המקום רחוק מאוד מהים או ממאגר מים
כלשהו. היא הייתה קטנה מאוד, כמו בוטן כפול, וצורתה אליפסה
עגלגלה. כמו אישה עסיסית, כמו גולה קדמונית. ליטפתי אותה
בכריות האצבעות כמו שמגרדים קיר, אבל לא עם הציפורניים. אהבתי
להרגיש את האדמה, את האבן, את החלוק הקשה הזה, חלוק הטבע שאוצר
בתוכו דברים שאני לא מכיר. יש טוענים שמעתי שגם באבנים יש
חיים. מבחוץ קשים, מבפנים חגים להם כל מיני
מיני-חלקיקים-מיקרוסקופיים, עושים מחול של סדר ותנועה, כמו
כוכבי לכת, מתנגשים, משנים צורה.
חריקה נשמעה מכיוון סככת הטרקטור. הבטתי לשם ולא ראיתי איש.
פרצתי את הגבולות על פני מרכז השדה הענק, השדה שנקנה בהרבה
מאוד כסף על-ידי אחד מאבות-אבותיי, ועבר בירושה. היה זה סבי של
סבי שקנה אותו, או אולי אביו, כבר איש לא ממש זוכר. האדמה הזו
הייתה קשה פעם, אמרו. אדמה של אבנים. אבל עבודה קשה של זמן רב
עיבדה אותה וחשפה את האדמה הפורייה שלה, אותה מדשנים בצואת
פרות בסוף הקיץ, ולא נוגעים בה שנה אחת של שבתון, כל שנה
שביעית. עוד שנתיים תהיה שנת שבתון כזאת.
הרגשתי נוכחות לידי, והבטתי אחורה כשהטרקטור האדום דוהר ללא
רחש במהירות לעברי מרחק מטרים ספורים. בבהלה זזתי הצידה וחטפתי
חבטה מכנף הצד כשאני נופל על הקרקע. זו הייתה מכה כואבת, אבל
ללא נזק, חוץ אולי מחבורה אדומה שתשחיר, עד שתתרפא. מהאדמה
הבטתי על הטרקטור שכן השמיע קול כבד מהמהם, ותהיתי איך לא
שמעתי אותו קודם. נדמה הייתי בעולם פנטזיות בראשי, ולא ראיתי
ולא שמעתי מימיני ושמאלי.
הוא נסע ישר, די איטי עכשיו - או שהיה איטי כל הזמן. חיפשתי
בעיניי את הנהג, שמוזר שלא הבחין בי, אבל השמש צרבה בעיניי,
והסככה בהקה מעל המושב ולא הצלחתי לראות כלום.
"היי," קראתי, מרגיש קצת כמו שוטה. איש לא ענה לי. הטרקטור
המשיך לנסוע, איטי ומתון. חשבתי לרוץ אחריו, אבל הייתי עייף
ומעט מבולבל, וחשבתי שכוחי לא יחזיק עד שהגיע אליו. במקום זה
רק הבטתי אליו, כשאני בוהה בו בתהייה כיצד הוא מתרחק והופך
קטן, ולאט הופך נקודה קטנה אדומה נוצצת, נבלעת בבוהק השמש.

למחרת הלך דודי לפרסם מודעה בעיתון, היא הופיעה יומיים לאחר
מכן. כמו כן הוא תלה מודעות באזור. "אבד טרקטור אדום, מסוג
ג'ון דיר. הטרקטור זועם ותוקפני, אך רק למי שמציק לו. מעט רצון
טוב ורכות ישקיטו את זעמו. המוצא מתבקש לפנק אותו בדלק עשיר,
טנק מלא, ולנהוג אותו לשדה של סם. הוצאות, פיצוי, ותגמול
ישולמו בהתאם..." וכאן היה רשום המודל, סוג הטרקטור ומיני
פרטים מזהים על הטרקטור וסוג הדלק שלו, ומקום השדה. כמו-כן חתם
דודי על המודעה בכתב ידו.

אבל רק לאחר שנים מצאנו אותו, הרחק מאוד מהשדה, טבוע כדי
מחציתו באגם לשולי כפר בורגני. לקחנו אותו הביתה. הוא היה כבר
זקן ומרוט, ונראה רע. כמעט כל הצבע האדום נשר ממנו. הצמיגים
שלו כולם היו מפונצ'רים ובלויים, והוא המהם בכי חרישי כל פעם
שנהגו בו, לעודד את רוחו. בשאר הזמן הוא היה עומד בסככה, לצד
טרקטורים אחרים חדשים שנקנו במהלך הזמן, ורוטן בינו לבין עצמו.