אני מסתכל על התמונה עכשיו,
האני שבתמונה לא מבין בכלל מה עומד לקרות.
הוא לא יודע להעריך את השלווה שהוא נמצא בה כרגע.
את העובדה שהוא יזכה לחזור הביתה, לשכב עם חברה שלו,
ואז להתהפך וללכת לישון.
הייתי חוזר בזמן אם הייתי יכול, לרגע שבתמונה, חווה את הכל
מחדש, ומנסה לשנות.
אבל עכשיו אני נשאר רק עם הרגשת המועקה הפנימית הזו,
כדור שיושב במרכז החזה, וקשה לנשום.
ובתמונה אני כל כך בטוח, כל כך שמח, כל כך לא מודע.

עכשיו כשאני יושב כאן, עם הכדור הזה באמצע החזה,
אני חושב,
מפחד,
ממה שעוד עתיד לבוא, ושאני טרם מודע לו.