חשבתי שאם אוכל לגעת בך,
שאם רק אוכל להגיד לך ובאמת תקשיב.
אז אולי משהו באוויר ישתנה,
אבל זה לא קורה.
ובמקום זה מבטי נתקל במבט אטום מצדך,
וראשי שוכב על כרית קרה,
והיד מחפשת את שלך.
והעיניים היפות שלך שמחייכות אליי, כבר לא במציאות.
כבר שכחתי כמה התגעגעתי לחבק אותך.
והמבט שלך, אומנם מזמין, אבל מלא כאב.
ואני פשוט לא מתאפקת וחוזרת אליך כל פעם לשם,
למקום המדמם שלך, שאני השארתי פתוח.
חוזרת לדרוך במקום שאינו שייך לי עוד.
חוזרת לזרוע הרס במקום הבטוח.
חוזרת למקום שממנו אוכל רק לנדוד...
כי כבר אין מי שיקשיב לי בצד השני,
משכתי מעבר לגבול, ועכשיו אתה רציני.
וכבר אין מילים שישנו את דעתך,
ואני רק מתחננת שנוכל להחזיר את הזמן אחורה...