אני אוהבת אותך
את הגבר שבך.
אתה משרה עלי רוגע נותן לי בטחון.
אני בוהה בך בהערצה, עיניי הגדולות מנסות לזכור
כל פרט קטן של גופך.
גומות החן בלחיים, את הרוך של העיניים. את חיוכך הגדול
והתמים.
שתי שורות של שיניים צחורות, רעמת  שער, כמו כנפי עורב שחור
נחה על ראשך.
חיבוק הדוב שלך, תמיד מחמם כשקר, או מנחם כשנשבר.
ידיך הגדולות והגדולות תמיד נראות מגושמות, אך זה הרוך
איתי ידייך תמיד עדינות, מלטפות אותי מרגיעות.
כשאנו צועדים רק שנינו ברחוב, אני קולטת מבטי קנאה,
אבל אתה רק שלי.
יודע לעודד אותי כשקשה או כשרע ולפעמים סתם כשאני עייפה.
אני מרגישה את אהבתי אליך גדלה עם כל יום שעובר רק יותר. היא
ממלא כל חלק גופי, כל נקבובית כל תא קטן. ואני אחוזת אימה שיום
אחד כל זה יגמר ואשאר לבד.
וככה אולי הייתי חייה באושר, אתה ואני רק שנינו...
אך למה בזמן אחרון אתה משתנה?
עינייך הגדולות מביטות בי אחרת, זו אותה שובבות אך היא נהפך
לכואבת.
זה החיוך שכל יום מריח משתייה זולה, זה ריח השומן בשערך.
ידייך שפעם היו מלטפות, אוחזות בגופי, לוחצות מכאיבות.
הציפורניים חורכות את בשרי משאירות פלגי דם על עורי.
אני עדיין קטנה, עדיין עדינה,
אתה שובר את חיי,
לוקח את אושרי והופך אותו לתענוג של רגע,
שלך ולא שלי.
ובתמונה הזאת אני לבד, אין לי רעה  אין אף אחד.
קירות חדרי שומרים על סודותיי היטב,
וגם הדוב על השידה הסב את מבטו,
גם לו כואב.
ואין מפלט והלילות קרים.
אני רוצה שיגמר אני לא רוצה בזה יותר.
אתה הייתה היחיד בשבילי . זה שישמור ,שיגונן, שיבדוק שאני
בסדר, שיבוא למשמע זעקותי,שיעלים את כל חלומותיי הרעים, שיפלס
לי דרך פזורה בכוכבים.
אני שונאת שהתהפכת,
אני שונאת אותך על זה שלקחת את הדבר היקר לי מכל.
את תמימותי, את ילדותי.
אני אדם שונה היום, סגורה בתוך עצמי ואין תרופה שתעזור, שתעלים
את כאבי.
תקצור פירות! הלא רואה אתה איך שאני דועכת?
אני רוצה רק שתדע , על שנאתי אליך, על השנאה אל הצד הזה בך.
ולמרות שאתה רע, נחנקת מאהבה.
אבא תדע
אני עדיין אוהבת אותך...