[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני ירושלמי
/
הרהורי בגרות

זה כאילו שבגיל 16, לזמן הייתה משמעות אחרת וחצי מהדברים שהיו
בחיים שלי היו לנצח. היום שום דבר לא סופי.
היום עברו 6 שנים מאז התמימות. מאז שחשבתי יש "לתמיד".
היום אני יודעת שאפילו החוזה של הדירה שלי לא בטוח יתקיים עד
אוגוסט כמו שנחתם.
היום פתאום עוברים כל יום מחדש, כאילו מחר הכל עלול להתנפץ.
פתאום הבנתי שהחיים הם מה שקורה. כשאני מתכננת תוכניות וכדי
להגיע למה שאני רוצה, אני צריכה לשנות את מה שאני רוצה בהתאם
למציאות.
אח, החיים האמיתיים. מזה כנראה הזהירו אותי כל הילדות הזאת.
אולי על זה הם דיברו שהם אמרו אחריות.
אבל איך אפשר לקחת אחריות ולעשות ולנסות כששום דבר לא בטוח או
ידוע, ובכלל, האם יהיה מחר?
איך במקום שאף אחד לא יכול להבטיח לי שאני אקום מחר בבוקר,
ושהשמש באמת תזרח, אפשר לחיות באמת? או שאולי רק ככה אפשר
לחיות באמת, כשאין מחר דופק על מחרתיים ובעצם התוכניות שלנו -
זו סתם הבדיחה של ההוא מלמעלה או למטה או שאולי הוא בכלל מכל
מקום.
למי אכפת?
אז מה כן אמור להיות חשוב?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל הזמן שומעים
רק "החבר של
שלי", "החבר של
שלי".


מה יש, לשלי אין
מה להגיד?



-עוד אחת שסתם
פותחת את הפה


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/11 0:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני ירושלמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה