זה כאילו שבגיל 16, לזמן הייתה משמעות אחרת וחצי מהדברים שהיו
בחיים שלי היו לנצח. היום שום דבר לא סופי.
היום עברו 6 שנים מאז התמימות. מאז שחשבתי יש "לתמיד".
היום אני יודעת שאפילו החוזה של הדירה שלי לא בטוח יתקיים עד
אוגוסט כמו שנחתם.
היום פתאום עוברים כל יום מחדש, כאילו מחר הכל עלול להתנפץ.
פתאום הבנתי שהחיים הם מה שקורה. כשאני מתכננת תוכניות וכדי
להגיע למה שאני רוצה, אני צריכה לשנות את מה שאני רוצה בהתאם
למציאות.
אח, החיים האמיתיים. מזה כנראה הזהירו אותי כל הילדות הזאת.
אולי על זה הם דיברו שהם אמרו אחריות.
אבל איך אפשר לקחת אחריות ולעשות ולנסות כששום דבר לא בטוח או
ידוע, ובכלל, האם יהיה מחר?
איך במקום שאף אחד לא יכול להבטיח לי שאני אקום מחר בבוקר,
ושהשמש באמת תזרח, אפשר לחיות באמת? או שאולי רק ככה אפשר
לחיות באמת, כשאין מחר דופק על מחרתיים ובעצם התוכניות שלנו -
זו סתם הבדיחה של ההוא מלמעלה או למטה או שאולי הוא בכלל מכל
מקום.
למי אכפת?
אז מה כן אמור להיות חשוב?