זה יהיה נורא מצידי להגיד לך עכשיו שאתה חסר לי? ללחוש לך בקול
הכי רך שאני יכולה לגייס, שאני אוהבת אותך. לבלוע דמעות בשקט
ולחשוב כמה אני מתגעגעת. האם זה יפגע בך כמו בפעם הראשונה או
שזה כבר לא משנה, כי את האמון בי איבדת מזמן?
האם זה אנושי בכלל לבקש מישהו לאהוב, כמוך, ואז לצעוק לו "לא"
אינספור פעמים כי את כבר לא סומכת על עצמך? ואיך יכול להיות
שהדבר שאת הכי רוצה עכשיו, החיבוק שלו, זה הדבר היחיד שאינך
מסוגלת לקבל? איך אפשר לאהוב כל כך עד כדי דחיה מוחלטת
והתכחשות להכל?
ודווקא ביום הזה כשהדבר היחיד שאני רוצה זה לשמוע את קולך, אבל
הפעם במקום להעניש אותך, מענישה את עצמי בשתיקה. פגעתי בך כבר
יותר מהדרוש, ניצלתי הזדמנויות שכבר לא יחזרו על עצמן, ועכשיו
רק נזכרת בבקרים בהם התעוררתי לצידך. ואולי לברוח היה רק כדי
שלא תספיק אתה בעצמך... אז כמה זה יהיה נורא...?