לישון היה דבר בלתי אפשרי הלילה.
היה ירח מלא והשמיים שפרצו לחלון החדר היו כסופים,
כסופים באמת,
וזה היה יפה, כל-כך יפה, יפה מדי.

לא רציתי לראות את זה, לא רציתי להרגיש שוב.
רציתי להישאר במישור של החיים,
למרות שהחיים הם אף פעם לא מישור -
תמיד יש שיפוע קל כלפי מעלה או למטה,
וממש לא התחשק לי לברר לאן אני נוטה עכשיו.

פחדתי פחד מוות מאור הירח המדהים הזה,
הוא גרם לי לשמוע שירים, לראות פרצופים,
לכמוה למגע עור חם על הלחיים שלי.

כבר יותר משבועיים שאני מצליחה להתחמק מהמקום
הפחדני העצוב והאפל שנצמא בי,
וטוב לי, או רע לי, או להפך, לא משנה, לא יודעת.

והאור הכסוף הזה...
אמאל'ה...

אז לא ישנתי, לא חשבתי, בקושי נשמתי ובהיתי בתקרה,
כי החיים הם אף פעם לא מישור,
והם אף פעם, אף פעם, אף פעם לא מה שציפיתי שיהיו.

ופעם, לפני מספר שנים חשבתי שאולי החיים יהיו כמו גרף נוסק
למעלה-
על כל כמה חודשים, שנה, תקופה שעוברת על ציר הX
הדברים ישתפרו ויעלו בהתאמה על ציר הY,
אבל זה לא ככה, לא מישור ולא גרף מושלם. פשוט חיים.

ואני מפחדת, ואין לאן לברוח וגם אין ממש ממה
אני רוצה שהחיים יהיו לי מעט כמו מישור, פשוט ללכת ישר וזהו,
כי נמאס לי מלטפס וליפול.