אני כבדה כמו דבש ניגרת
איטית ונוזלת
וקשה לנקות אחרי.

אני לא רוצה את זה באמת.
לא רוצה.
אני רוצה להמשיך בחיפוש.
אני לא יודעת איך לעצור...
אין לי בלמים.
אני יכולה להאט קצת את הקצב כמעט עד עצירה,
אבל לא לעצור לגמרי.
אני מרגישה שברגע שאני אעצור - אמות.
כל האושר שאני מאמינה שאני צריכה עוד לאסוף לתוכי מכל כך הרבה
מקומות - אני לא יכולה לוותר עליו.
על הכאב והדברים המטורפים והמדהימים שאראה ואלמד.

הנפש היא כמו עולם מלא נופים.
אני רוצה לטפס על ההר הכי גבוה ולראות את כל העמק, ההר
מאחוריו, מפל המים הגדול וזה הקטן יותר שנופל לתוך אגם עם המים
הכי צלולים, החיות האחרות שמטיילות בעמק.
חיות, כמותם לא ראיתי בשום ספר או תוכנית.
ברגע שאוכל סוף סוף לראות את כל העמק המופלא הזה,
שנמצא בתוכי,
אוכל להרגיש.
אז גם אדע שאת זה אחריו אני מחפשת,
לא אמצא באחר.
זוהי מין בדידות שיחד עם היותה בדידות מחברת אותך מיידית לכל
השאר.

לפעמים אני מפחדת מהבדידות שלי - אותה אני רואה בעיניו שלא
רואות בי את העמק
אני מרגישה שאולי ברגע שאוכל למצוא את האדם שדרך עיניו אוכל
לראות
אותו- אוהב אותו לנצח וארצה בקרבתו.

בעבר ראיתי בעיניים מראה אך לא הייתה זאת מראה אמיתית
כי עם מראה מעוותת.
הצללים שבתוכו כיסו מדי פעם את המראה ואת ההשתקפות.
מראה זו הראתה מפלצות שלא היו קיימות רוחות ושדים.
זה נשמע מפחיד ואולי זה באמת היה כך.
אני רוצה לראות את העמק שלי,
ברור ונקי.
גם כשיהיו בו עננים וגשם כבד וסופות והכל יתמלא בוץ.
אני רוצה לראות אותו ולטייל בו ולדעת שלא משנה איזה אבן ארים,
לא יהיה שד אמית י- כי אין שדים בעולם שלי.
מקסימום עכביש או נחש
שאיתם ניתן להתמודד.