צועדת במערה חשוכה
מדי פעם אני רואה בצבוץ של אור
אני רואה שהאור קיים אבל כל מקום שממנו אני רואה אותו
נמצא במקום תלול מדי על מנת לטפס
מדי פעם אני מנסה בכל זאת
האור משכנע אותי לנסות
כמו סם הוא משכר אותי וגורם לי להאמין
פעם אחר פעם
הרגליים שלי יחפות והאבן שממנה
המערה עשויה שורטת את רגליי והיא קרה
כל מרחק מסוים אני מתעייפת ומתיישבת בחושך
אני יודעת שכל עוד אני יושבת
האור לא יבוא אליי
אני חייבת להמשיך ללכת
אני חייבת להמשיך להאמין שיש דרך החוצה
אני יודעת שיכול להיות שהפתח ממש עוד קצת
אסור לשבת אסור לשבת אסור לוותר
ומדי פעם אני שומעת קול :"פתח עוד 20 מטר"
"פתח עוד ק"מ וחצי"
"פתח עוד שלושה צעדים"
אני כבר יודעת שהקול הזה משקר
בפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא הבטיח
פתח בעוד ק"מ
הק"מ ההוא היה הדבר הכי פשוט
שהלכתי בכל תקופתי במערה
ידעתי, האמנתי והיה קצת חשוך וקר ולפעמים
גם התיישבתי
אבל ידעתי שבתם הק"מ הזה
אצא אל האור, חום השמש ילטף אותי
הדשא ירכך כל צעד והרוח תשא אותי
לאיפה שרק ארצה
לאחר ק"מ האור לא הגיע ואני לא הגעתי אליו
ישבתי על רצפת האבן השחורה
ובכיתי
התקווה שצמחה וגדלה בתוכי
התנפצה לאלפי חתיכות שקמלו ומתו

בפעם הבאה
הקול דיבר ואני ניסיתי להאמין שאולי פשוט
פספסתי משהו בפעם הקודמת
המשכתי ללכת
אבל משהו בתוכי כבר ידע מה קורה לאחר שהוא מתבדה
הדרך הייתה הרבה פחות קלה
וגם בתום מספר הצעדים האמור
ראיתי פתח אבל הוא היה גבוה מדי
וקטן מדי עבורי להיכנס דרכו
לא הצלחתי לצאת אל האור
חשבתי שאולי הקול כבר לא ממש יודע דרך מה אני יכולה או לא
יכולה לצאת
ואיזה פתח הוא באמת עבורי
חשבתי לעצמי שהקול הוא עוד מכשול
ופעם אחרי פעם אמרתי לעצמי לא להאמין לו
לא להקשיב לכמות הצעדים
או למרחק שהוא מציין בפני
אני ממשיכה ללכת
מדמיינת את היציאה מהמערה
ומקווה שזה רק עוד קצת.