השם שלי כתוב בספר הקטן שלך, ליד הרבה שמות. לך יש הרבה יותר
שמות ממה שיש אצלי, אבל אולי זו האיכות שחשובה. בעצם, שכח מזה.
אצלך יש הרבה יותר איכות, אבל יש לך בעיה להעריך דברים כאלו.
בהתחלה השם שלי ישב שם תקופה ארוכה, הר' זקופה והע' מנצנצת
מגאווה. לא חששתי בכלל, כשהשמות שמסביבי התחילו לקבל עליהם
קווים שמסמלים שזה נגמר. הר' רק הזדקפה יותר. הרגשתי הרבה יותר
מיוחדת.
לאט, לאט, פתאום השם שלי הגיע לדף האחרון, אבל עדיין לא דאגתי
כלל, דברים טובים שומרים לסוף. או שמה זו רק דרכי.
הרבה דיפדופים עברו שם והדפים כבר הצהיבו. עברת לספר חדש ואני
הרגשתי שאתה מתלבט אם לרשום שם את שמי. חשבתי שאולי זו רק
פרנויה קלה. אולי מחכה לי שם דף חלק, מרכזי. דף שיוקדש כולו
לי. בסוף רשמת את שמי בפינה, אבל יותר טוב להיות שם, מלא להיות
בכלל.

כשהרוחות געשו הרגשתי את אצבעותיך חשות את אותיותי. לא האמנתי
שתוותר, עד שהרגשתי את העט החדה שמחתה בין רגע את כל קיומי
בעולמך.

ואני עדיין מחכה ליום שבו הר' תזדקף והע' תנצנץ. מהספר שלי
לעולם לא תימחק.