את עומדת בשדה תותים, שמלתך הורודה רפויה, שערך מתנופף ברוח.
דמעה אפרפרה-רטובה מחליקה במורד לחייך. אינך יכולה לעצור את
הכאב. הוא חזק ממך. ילדה קטנה, תמימה, עזובה. עתידך לא בידייך,
את יודעת זאת. אין לך שליטה על הזמן, על המעשים. את נשלטת, על
ידי כוח על טבעי שעוטף אותך, מחבק חזק חזק. חונק. לא תוכלי
לברוח. נפשך כלואה בגופך, באזיקים ושלשלאות.
ורד בשדה קרח את. יצירת מופת שלא נתגלתה, פואטיקה נשכחת. תמימה
יקרה, אינך מבינה את דרכי העולם, וכל מכה צורבת.
הינך שליחה ללא שליחות, מנסה בכל כוחך לראות את הורוד שבעולם,
לעשות את קיומך מושלם, וללא הצלחה.
לא תוכלי להתגבר על מכשולי החיים. תמיד יפילו אותך, יכשילו,
יפגעו. והפצעים על עורך לעולם לא יחלימו. צלקות לזכרון העבר.
ואת תזכרי.