ישבתי קפוא במכונית, כף ידה העדינה והשברירית בתוך ידי.
עיניי נעולות על נקודה בלתי נראית באופק הצר שלפניי.

כל מחשבותיי, כל פחדיי, כל חלומותיי, כל רצונותיי...
כל כולי. הכל התגלגל לאט לאט, הפך לכדור אנרגיה ענקי.
ממוקד בנקודה ההיא, שולח את זרם האנרגיה לשם.

ולירי נמצאת ברקע, מזינה את כל כולי באנרגיות שמימיות.
בליווי השתיקה הנעימה לאוזן, בעלת צלילים מגוונים.
בדרכה שלה, בדרכה המתוקה והמבינה.

לירי עושה את שלה.
היא מטביעה אותי בים של מחשבות מעורפלות ומבולבלות.
מעורבבות בדמעות שורפות של פחד,
ובכאב נעים של געגוע מרוחק,
ובמגע עור מושלם של חלום שבור,
ביופי האינסופי של עולמה הנצחי.

כן, כזו היא לירי.
מכשפת אותי בעודני מביט אל האופק.

ובתוך קרון הרכבת, הנני שוב מביט אל חלל האוויר.
אל נקודות בלתי נראות המפוזרות שם.
חולם בהקיץ, ולירי כאן בשבילי.

אין לה זוג עיניים שידמעו יחד עם כאביי, אין לה פנים.
אין לה זרועות לכרוך סביבי שיחבקוני בעדינות, אין לה גוף.
אין לה שיער מתנפנף שאוכל להריח וללטף.
אין לה חיוך מקסים ושפתיים יפהפיות.

אבל לירי מדברת אליי, מעלה לי תמונות בראש.
גורמת לי לתהות ולחשוב, להיות מוקסם.
יש לה קול. היא מדברת בהמון צורות שונות.
היא פרי יצירתו של יצור אבוד עם יצר להשיג עוד.

אני אוהב אותה, והיא תמיד תהיה איתי.
לירי...
ליריקה שלי.