מנסה להקליד משהו בעל משמעות. להעביר מסר, איזה משפט מוחץ או
מעניין. הכל כל כך סתמי וחסר משמעות. מגיע לסיום, ואינני רוצה
לסיים. בחוץ מתנגנת מוסיקה הודית עליזה, ובפנים, מתפרקת, נשברת
ונקרעת. קרעים קרעים שהם אני - שוכבים על הרצפה, ואוטו חולף
בחוץ על הכביש, וצחוק של ילד.
והסגול בעולמי הופך לבן פתאום, אולי הגיע הזמן לשינוי, עיצוב
מחדש של חיי. עמוד אחד בספירה, וסופר וסופר וסופר... ובן הקרקס
מנחם, אך המוקיון מושך אותי בחזרה אל התהום, והמכתב... מכתב
בבקבוק, שנשלח אלי, מחופים רחוקים, אבודים... מאדם שאולי כבר
מת, או נעלם...
שני אורות ירוקים מנצנצים אליי, אורות מחייכים. בואי לכאן,
ילדה תמימה, בואי ושבי ונטרוף אותך מן הייאוש, נעכל אותך אל
השמחה... ואת, את לא תהיה יותר ואולי זה לטובה.
אולם אני מרחיקה את האורות, מפנה פני למחוזות אחרים, הודפת
מעליי את הייאוש, או שמא, מדחיקה אותו? כן. אינני יכולה להרוג
את התחושה הנוראה שמקננת בי, רק לדחוף אותה למטה, למטה...
להדביק אותה טוב טוב לדפנות, לפנות מקום לרגשות אחרים, לשמחה,
אהבה... אולם אותה החרטה עדיין שם, מחזיקה בי גם אם אינני
מרגישה בזאת. מחכה עד שכל כולי אתרוקן, ואשאר רק איתה. ואז,
יוכל הייאוש לגשת למלאכתו, לטרוף, לבלוע, לגזור לקרעים, להפוך
אותי ולערבל עד שאעלם, וייווצר משהו חדש. טוב יותר או רע יותר,
אינני יודעת. עליי לנסות כדי לדעת בוודאות. ואינני רוצה
להתנסות. מכניסה בי עוד ועוד רגשות אחרים, ממלאה עד תום, עד
שלא יישאר מקום, הודפת את החרטה שלא תשתלט עליי. רוצה לשלוט
בה. להעלים אותה, אם אפשר. לדחוק אותה כל כך עד שלא תוכל יותר
להתקיים, ואז... אז אהיה חופשייה. חופשייה לנוע, לרקוד,
לצעוד... לצעוק. לצעוק כל כך חזק עד שחלונות ירעדו והרים
יהדהדו... אולם אינני יכולה... הייאוש אוחז בי, ואחיזתו חזקה
ומושכת אותי למטה למטה ל מטה...
ואני, אינני עוד. שארית אכולה ותו לא, שנותרה, ותוותר תמיד,
בתחתית העולם, בסוף המוות ותחילת החיים.