סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו יצטרפו בקרוב
סיפורים נוספים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל העלילה שלהם
קשורה אחד לשני בסופו של דבר

הדם הכתים את השלג הטרי שהצטבר על הענפים. דם מועט טפטף, אולי
אוכל לשמור אותו, ולמצוץ אותו כחטיף לילה. דם הכתים את ידיי,
מן הסתם גם את פניי. המשכתי לשתות את הדם מתוך חזהו הפתוח של
הארנב שכבר מת. ליקקתי היטב את כל הדם שמצאתי בבית החזה. ידעתי
שקשה למצוא ארוחות בחורף, והארנב הזה יספיק לי לשבוע. אולי
יותר - אם לא אמצא דבר נוסף לאכול. הציד בחורף היה תמיד גרוע,
ותמיד חשתי מעט אשמה כאשר צדתי בחורף. אך אם לא אוכל - גם אני
אמות. כולם צריכים לאכול. היו עוד ארנבים במחילה ההיא, אך לא
נגעתי בהם. לא צדתי יותר מהדרוש.
החורף גם טמן חיסרון נוסף - הייתי היחידה, או כמעט היחידה שלא
נפלה לתרדמת החורף השנה. מכאן - היחידה לצוד, כך שלא יכולתי
להתחלק בצייד גדול יותר עם אף אחת. יכולתי להרוג צבי, אך לא
היה מקום לצבי שלם על העץ שלי. אולי עופר קטן... אולי.
הנחתי את הארנב על ברכיי וליקקתי את כפות ידיי ושפתיי. הדם
השביע אותי לזמן מה. אוכל לקבור את הארנב בשלג ולאכול ממנו
במהלך השבוע. תכננתי לאכול את מח העצמות והאיברים הפנימיים
במהלך הימים הקרובים, את השרירים אשאיר לסוף השבוע.
התחלתי למלא את חללי הגוף של הארנב בשלג וקרח והכנסתי אותו לשק
שנשאתי על האגן. זה היה ארנב שמן יחסית לעונה, והדבר שימח
אותי. הקשבתי שוב לקולות הגרזן שעלו ממרחק לא רב. חוטב עצים,
מן הסתם. הכנסתי את השלג המוכתם בדם לשק והמשכתי להקשיב. חבטות
הגרזן פסקו לזמן מה. כנראה אוסף את העצים. זה לא יהיה זמן טוב
להמריא. אצטרך לחכות עד שימשיך לחטוב אותם. הוא עלול להרים את
מבטו ולהבחין בי. וזה עלול להביא ציידים ליער בחורף. וציידים
הם צרה צרורה. מידי פעם הם עברו ביער, ותמיד העניין היה מחריד,
גם אם בשנתיים האחרונות אף אחת לא נתפסה. הם עדיין המשיכו
לנסות. וברגע שתיתפס אחת מאיתנו - יהיו עקשניים יותר. ובחורף -
כל כך קל לתפוס אשוני. הן ישנות...
קול חטיבת העצים התחדש, וקיפלתי את רגלי כדי להמריא. לפתע
הפסיק קול הגרזן וצעקה משונה נשמעה. האזנתי בתשומת לב. היו
צעקות נוספות. כנראה פצע את עצמו. ידעתי שאוכל להמריא בביטחון
עכשיו. אך... הסתקרנתי. אוכל להתגנב אל בן האדם ולראות מה קרה.
לא רציתי לאכול אותו, אך הידיעה שיש שם דם הייתה מעוררת מספיק.
בני האדם הם אויבי האשוני, ורציתי לראות מה קורה להם כאשר הם
נפצעים. קפצתי ופרשתי את כנפיי, וכעבור זמן קצר נחתי בין ענפי
עץ שממנו יכולתי לראות את חוטב העצים. הגרזן פגע ברגלו, אך
נראה שהוא הוציא אותו. הוא חדר את המגף שלבש והדם זרם אל השלג.
בן האדם צעק ובכה. הבטתי בו בסקרנות. הפציעה שלו חמורה דיה, כך
שהוא עשוי למות תוך שעה. הוא ניסה לעצור את הדם באצבעותיו, אך
הדבר לא עזר. בידיעה שלא יוכל להזיק לי קפצתי מהעץ וניגשתי
אליו, שולפת את החרב - ליתר ביטחון. אולי מרוב טירוף ינסה
לתקוף אותי עם הגרזן.
עמדתי מולו והבטתי בו. הוא הבחין בי וזחל לאחור, בפחד. הדם
המשיך לזרום מרגלו. הוא צעק דבר מה בשפת בני האדם. הבנתי רק
מילה שפירושה "לא". ידעתי רק מילים מועטות בשפת בני האדם.
השתעשעתי במעקב אחריהם במשך קיץ אחד, לפני שנים אחדות. התקרבתי
אליו והוא התרחק. החזרתי את החרב לתופסן שבגבי. אין צורך
להפחיד יצור לפני מותו. לפתע החל לדבר אלי. הוא פכר את
אצבעותיו ובכה, ואמר מיני דברים. לא הבנתי כמעט מילה מדבריו.
ניגשתי אליו בזהירות והוא תפס ברגלי וחיבק אותה. נרתעתי ושלפתי
את חרבי, אך הוא לא עשה דבר פרט לזה והמשיך לדבר ולבכות. זה
היה מאוד משונה. תהיתי מה הוא רוצה.
התפלאתי מכך שבני אדם אינם יכולים לטפל בעצמם. כל אשוני הייתה
יכולה לעצור את הדימום, ולעוף לקן שלה, שם הייתה מרפאה את עצמה
במהרה. אך בן האדם הניח לדם לזרום. הוא יתחיל להזות בקרוב,
ידעתי. הוא יהיה תוקפני ומטורף.
לפתע הבנתי. בן האדם ביקש ממני עזרה. שקלתי את העניין. אם
אעזור לו - ינצל. הוא עלול לספר עליי לציידי האשוני. אבל...
הוא ביקש עזרה. והוא לא היה טרף - אם כי אם הייתי מוצאת אותו
לפני הארנב, יתכן והייתי שמה קץ לייסוריו באחת. שקלתי את
האפשרות והחלטתי לטפל בו ולראות מה יקרה.
דחפתי אותו על השלג והשכבתי אותו. הוא נבהל וניסה להרחיק אותי
בידיו.
"לא" אמרתי בשפת בני האדם. הוא ניסה שוב. חזרתי עם המילה. הוא
הפסיק להתנגד, ורק בכה עוד. המגף היה חצוי מפגיעת הגרזן לאורכו
והדם זרם. הוצאתי סכין קטנה מהחגורה וחתכתי את המגף מרגלו ואת
הבד שעטף את הכף. בחנתי את הפציעה. הדמם היה חזק למדי, אך לא
פרץ בסילונים. יפה, יהיה ניתן לעצור את הדימום בקלות יחסית.
כמו כל אשוני, נשאתי מעט תחבושות ועשבים איתי תמיד. לעולם אין
לדעת מתי אפצע. הוצאתי אחת מהתחבושות והידקתי אותה בכוח אל
הפציעה, מכניסה חלק מהבד אל תוך הפצע ולוחצת. החבישה התמלאה
בדם במהירות והחלפתי אותה. בחבישה הבאה הדימום נעצר תוך זמן
קצר. המשכתי ללחוץ זמן נוסף עד שהייתי בטוחה שהדימום נעצר.
האדם עדיין בכה, וניסה למשוך את רגלו מאחיזתי. "לא!" אמרתי לו
שוב בתקיפות. עם חבישה אחרת התחלתי להדק את התחבושת לרגלו,
ולאחר מכן קשרתי את מגפו סביב כף רגלו עם קליפת עץ. תהיתי מה
אעשה עכשיו.
בן האדם לא יוכל להגיע לביתו. אולי אוכל להביא אותו סמוך לכפר,
שם כבר ימצאו אותו. היו מספר כפרים באזור. תהיתי לאיזה להביא
אותו. לבסוף החלטתי לשאול. הכרתי את גם המילים "ללכת" ו"בית"
(יחד עם "אוכל", "כן", "לא", "יער" ו"דג" וגם כמה ניבולי פה.
מילים נוספות לא יכולתי לזכור כרגע) אולי אוכל לשאול אותו.
"בית ללכת" אמרתי לאדם. הוא לא הבין. "בית" אמרתי בקוצר רוח
והצבעתי לכיוונים שונים. "בית ללכת" חזרתי על דבריי. תהיתי אם
סדר המילים לא נכון. אולי עלי לומר "ללכת בית".
"בית" אמרתי שוב, מנסה להוסיף גוון שאלה לדברי. "יער לא"
הוספתי. הצבעתי עליו ואמרתי "ללכת בית". נראה היה שמבין דבר
מה.
הוא הוסיף ביטוי שממנו הבנתי רק "לא" ו"ללכת", וגם הצביע על
רגלו. כנראה שהתכוון לכך שלא יכול ללכת. כמובן שאינו יכול! מה
הלאה?
התכופפתי והעמסתי אותו על כתפיי. הוא היה גדול ממני, אך לא כל
כך כבד. צבאים כבדים יותר.
"בית" חזרתי ואמרתי. נראה שירד לסוף דעתי שכן הצביע לכיוון
מסוים בידו. הבטתי וראיתי את עקבותיו בכיוון ההוא. תהיתי כיצד
לא חשבתי על כך, הרי הוא השאיר את עקבותיו בשלג. התחלתי ללכת
בעקבות עקבותיו, והתעלמתי מהקולות שעשה. כעבור זמן קצר התחלתי
לרוץ. ידעתי שיחשיך תוך זמן קצר. הוא היטלטל ופלט צעקה מידי
פעם. התעלמתי ממנו. תוך זמן קצר יכולתי לראות בית של בני אדם
שעמד בשולי היער. לא היו סביבו בתים. כנראה זה היה המקום שבני
אדם מגדלים בו צמחים רבים. האטתי להליכה והתקרבתי אל הבית.
האדם פלט קריאה כאשר ראה את ביתו.
"בית?" שאלתי אותו.
"כן" ענה, והוסיף לומר דברים נוספים שלא הבנתי. התקרבתי עוד אל
הבית, עד שהגעתי לגדר שהקיפה אותו. כלב יצא אלינו והחל לנבוח.
יצורים מטופשים!
חשפתי אליו את שיניי ונהמתי. הכלב הכניס את זנבו בין רגליו
וברח ביבבה. התכוונתי להוריד את בן האדם מכתפיי אך ניצב החרב
נתקע בבגדיו. הרמתי אותו מעט והתכוונתי לנסות להשתחרר, כאשר
הדלת נפתחה ועוד בן אדם יצא  בריצה אלינו. נרתעתי והתרחקתי. בן
האדם שעל כתפיי החל לצעוק דבר מה לבן האדם השני. בחנתי אותו
בקצרה. לבסוף הגעתי למסקנה שזו נקבה. היא הייתה גבוהה ממני גם
היא. היא נגשה אלי בזהירות. היא לא נראתה תוקפנית. שמעתי פעם
שנקבות בני האדם חלשות כמו עופרים, אבל היא הייתה גבוהה וגדולה
ממני, כמעט כמו הזכר, אז עדיין חששתי.
היא סימנה לי בידה, כלפיה. הבטתי בה והבנתי שהיא רוצה שאלך
אחריה. היא דיברה אלי, ואמרה כל מיני דברים, וגם לבן האדם.
הלכתי אחריה. ידעתי שזה סיכון גדול, אך הייתי בטוחה שלא יפגעו
בי. נשאתי אותו לתוך הבית. בפנים היה חשוך, מחניק ומסריח.
הנקבה סימנה לי על משטח מרופד כלשהו. לאחר ששקלתי בדעתי הורדתי
את בן האדם עם המשטח הזה. הוא עזר לי לשחרר את ניצב החרב
בעצמו. הרמתי את רגלו והחוויתי כלפי בת האדם.
היא לא הבינה. בן האדם דיבר אליה והיא החלה לבכות גם היא.
הבטתי בה בזעזוע. לאחר זמן קצר פרכה את ידיה כמו בן האדם קודם
והתחננה לדבר מה. לא הבנתי. התכוונתי לעזוב את ביתם. אטיל
עליהם אחר כך קסם זיכרון. כאשר פניתי ללכת תפסה בת האדם את ידי
בחוזקה.
"לא!" אמרתי לה בתקיפות ומשכתי את ידי מאחיזתה. היא המשיכה
במחוותיה המשונות. אולי אינה יודעת לטפל בפציעות. כמה מוזר.
התרחקתי מהדלת וניגשתי אל בן האדם והתחלתי להסיר את מגפו. נראה
היה שחש כאב. חתכתי את קליפת העץ וזרקתי את מגפו המקולקל
הצידה. התחלתי להוריד את החבישה בזהירות. הבטתי בבת האדם. היא
עמדה והביטה במעשיי, ולא דיברה עוד. הוצאתי את הערכה הקטנה שלי
והתחלתי לטפל בפצעו. הוא גנח ובכה, עד שנקבת האדם הביאה לו
נוזל מסריח לשתות. כעבור זמן מה נרגע מעט. כאשר הפצע היה מטופל
לשביעות רצוני חבשתי אותו והנהנתי אל בני האדם.
הזכר התנמנם מעט. הנקבה דיברה אלי במשך זמן מה. הבנתי רק את
המילה "אוכל". תהיתי אם היא מציעה לי אוכל, אולי בתמורה לדבר
שעשיתי. הייתי רעבה מעט לאחר מה שקרה ולכן הנהנתי אליה והיא
משכה אותי אל משטח שעלו עמד סיר ובו נוזל מוזר. עיקמתי את אפי.
הנוזל היה מסריח.
"לא" אמרתי "לא אוכל"
היא המשיכה לדבר. לבסוף הפסיקה כי ניראה היה שהבינה שאיני
מבינה אותה. היא חזרה הרבה על מילה כלשהי, שלא ידעתי את
פירושה. חזרתי על המילה בנימת שאלה.
היא אמרה את המילה והתכופפה, כנראה בקידה. תהיתי מה זה אומר.
לבסוף מאסתי בכך. הצבעתי על עצמי ואמרתי "לא". היא הביטה בי
בתמיהה.
הצבעתי עליה, לאחר מכן הצבעתי על עיניי, ואמרתי "לא אשוני".
הצבעתי שוב על עיניי ואמרתי לא. התכוונתי להשביע אותה שלא תספר
עלי. היא הנהנה ואמרה "כן, כן".
"לא!" אמרתי "לא אשוני"
תהיתי אם הסכימה לא לספר עליי או שאמרה שתספר. לבסוף הטלתי
עליה קסם שתיקה. ידעתי שלא תוכל לדבר עלי. הטלתי אותו גם על
הזכר. קסמי שתיקה קשים מעט יותר מקסמי זיכרון. קרוב לוודאי
נהגתי בחוסר אחריות, אך רציתי לוודא שבן האדם מחלים. ימי החורף
היו משעממים לפעמים, וחשבתי שזה יהיה עיסוק טוב. ביתו רחוק
מבני אדם ואוכל לבוא לכאן. פניתי ויצאתי מהבית המשונה, נושמת
בהקלה את האוויר הנקי. שמתי לב ששיערי שוב שחור. כנראה נמס
ממנו השלג בחום הבית. ניגשתי לערימת שלג סמוכה ושטפתו בו את
שערי עד שהלבין. לאחר מכן פרשתי את כנפיי ועפתי משם.

למחרת חזרתי, מביאה איתי תרופות ואמצע חבישה טובים יותר. הכלב
שליד הבית ניגש אליי בנהמה. נעצתי בו מבט חד וחשפתי את שיניי
בקצרה. הכלב התרחק, קיפל את זנבו בין רגליו ושרבב את לשונו.
פניתי ופתחתי את הדלת. היו בבית עוד שני בני אדם, אבל הם היו
קטנים יותר. למעשה, אחד מהם היה כמעט בגודל שלי, השני הגיע עד
מותניי. כנראה גורי אדם. נקבת האדם הופתעה לראות אותי. גורי
האדם צווחו והתחבאו מאחוריה. הזכר עדיין שכב על אותו המשטח,
כנראה מיטה, ודיבר בהתלהבות. הראיתי לו את התחבושות, ונגעתי
בעדינות ברגלו. הוא נענע בראשו לשלילה. הבטתי בתחבושת, ללא ספק
דרשה החלפה.
"לא!" אמרתי בתקיפות והראיתי לו את התחבושות. נקבת האדם נגשה
אליי ולטפה את כתפי ודיברה אליי. נרתעתי ממנה והבטתי בה בחדות.
היא לא נראתה תוקפנית, רק מפוחדת. חייכתי אליה בידידות
והתיישבתי על המיטה, והתחלתי להסיר את התחבושות ולטפל בפצעו.
שלושת בני האדם האחרים התאספו סביב וצפו במעשיי. כאשר סיימתי
נותרתי לשבת עוד מעט והבטתי בהם. הם הביטו בי. הגורים הביטו בי
בסקרנות רבה, במיוחד בחרב שלי. חייכתי אליהם, והם נרתעו.
הוצאתי את החרב ממקומה, הם ברחו מאחורי אימם שנרתעה אף היא,
והנחתי אותה על ברכיי ורמזתי לגורים להתקרב. אהבתי להשתעשע עם
גורים. רוב בעלי החיים ביער לא פחדו למעשה ממני, אלא כאשר
צדתי. והם ידעו מתי עשיתי זאת. לא נהגתי לצוד גורים בדרך כלל,
או אימהות לגורים. אך כן נטיתי לצוד זכרים מבוגרים ופחות
מבטיחים. זו הייתה הדרך של הצייד, שדאגה שיישאר תמיד מספיק
ממנו.
הגורים התקרבו והביטו בחרב בסקרנות, אך לא הנחתי להם לגעת בה.
שמרתי אותה חדה תמיד, ולא רציתי שיפצעו. חייכתי אליהם שוב.
לבסוף החזרתי את החרב למקומה ופניתי ללכת. נקבת האדם והזכר
ניסו לדבר אליי. הקשבתי לדיבורם, לא הבנתי את רובו. עלה בדעתי
שאוכל ללמוד מהם את שפת בני האדם. הבטתי אל הגורים. הם גם
דיברו אליי. חייכתי אליהם, ונגעתי במצחם, מטילה קסם שתיקה
עוצמתי יותר משהטלתי על אימם. גורים תמיד עמידים יותר לקסמים.

כך חזרתי ובאתי מידי יום לטפל בפצעי בן האדם. החלפתי את
החבישות והקשבתי לדיבורם. למדתי מילים נוספות בשפת בני האדם.
יכולתי להבין חלק מדבריהם עתה. למדתי שהם הציעו לי מזון
בתמורה, אך מזונם הגעיל אותי, ולא אכלתי ממנו. גורי האדם
הקסימו אותי. הם התבוננו בי בסקרנות וניסו לשחק איתי לעיתים
קרובות. תהיתי אם הגודל שלי הטעה אותם, ואולי אפילו את אימם.
בני האדם בוגרים גבוהים וגדולים מהאשוני. היא הייתה מביטה בי
לעיתים במבט דומה לזה שהביטה בגוריה, והציעה לי מזון בכל פעם
שבאתי. ניסיתי להסביר לה שאני אוכלת רק בשר צייד, ומזונם
המבושל אינו טעים לי, אך אוצר המילים שלי היה דל למדיי, כך
שיתכן ולא הבינה אותי.
הם גם אכלו צמחים משומרים. ניסיתי לטעום מהם, אך הם לא היו
טובים כמו צמחים טריים, והנוזל הלבן ששתו ממנו בשקיקה, ולאחר
מכן גיליתי שהוא חלב פרה גרם לי לבחילה.

כעבור שבועיים הגעתי שוב, כמידי יום, לבית. דבר מה העיר את
ערנותי. היו שם בני אדם נוספים, עם סוסים. סוסים פירושם ציידי
אשוני. הסתתרתי בשלג שהיה על הגג והאזנתי לקולות שהסתננו
החוצה. רציתי לוודא שקסמי השתיקה שלי יעילים. נגעתי בחרבי. אם
יוודא לציידים על אשוני ביער יהיה עליי להרוג את כולם. לא
נלחמתי נגד בני האדם לפני כן. ידעתי שאינם חזקים, אך אם הצליחו
לתפוס אשוני בשנים קודמות, ודאי יש להם יתרון כלשהו. האזנתי.
היו שם ארבעה מהם, ככל הנראה. נשארתי על הגג במשך זמן רב, אך
במהלך כל דיבורם לא נזכרה המילה האנושית לאשוני אפילו פעם אחת.
כעבור שעה יצאו בני האדם, התיישבו על סוסיהם ורכבו הלאה.
התבוננתי בהם. ראיתי ציידי אשוני קודם לכן, אך אלו לא נראו
כמוהם. הם נשאו תיבות משונות, ולא היו בידיהם כלובים או חבלים.
יתכן ולא היו אלו ציידי אשוני בכל זאת. חיכיתי עד אשר נעלמו
מהאופק והאזנתי לקולות בבית. היו שם רק בני המשפחה. החלקתי
מהגג ונכנסתי בפתח הדלת. הגורים שמחו לקראתי וקפצו לעברי.
צחקתי ותפסתי את שניהם בזרועותיי. הם נתלו על צווארי ודיברו
בהתרגשות, ככל הנראה על בני האדם שהיו שם קודם.
"מי בני אדם שללכת?" שאלתי אותם והורדתי אותם אל הקרקע.
"סוחרים" ענתה האם. הבטתי בה בשאלה, זו הייתה מילה שלא הכרתי.
"קונים ומוכרים דברים" ענתה האם. לא הבנתי מילה מדבריה. נראה
שהיא הבינה זאת והלכה והביאה לי פיסות מתכת, שהניחה בידי,
ועצמה לקחה בידה קערה מהשולחן.
"הסוחר נותן קערה" אמרה והושיטה לי את הקערה "אני נותנת כסף"
ולקחה את פיסות המתכת מידי. החזרתי לה את הקערה. הבנתי בערך
למה התכוונה. בחג הסתרת השמש נפגשנו עם שבטים נוספים של אשוני.
החלפנו בייננו מתכונים, שיקויים וכלי נשק. לא ידעתי למה טובות
פיסות המתכת, אך שערתי שאני עוד אגלה עליהן, פרט לשמן המוזר.
על כל פנים, כנראה שהסוחרים עושים דבר מה דומה לזה, בתמורה
לפיסות המתכת, שכנראה יקרות להם.
"לא ציידים אשוני?" שאלתי ליתר ביטחון.
"לא" ענתה בת האדם בנימה מרגיעה. חשתי הקלה.
"לא לדבר על אשוני?" שאלתי שוב. גם עתה ענתה בשלילה.
נאנחתי בהקלה וניגשתי אל בן האדם. הוא עדיין שכב במיטתו, והריח
שלו לא היה טוב. חששתי שאולי החל ריקבון בפצעו, למרות שטיפלתי
בו היטב. למרות שחלפו שבועיים עדיין לא יכול היה לקום על רגלו
ועלה בדעתי שאולי נגרם נזק לעצמות. הפצע עצמו הגליד יפה.
התיישתי על המיטה ולקחתי את רגלו בידיי והסרתי את החבישה. הפצע
נראה טוב יותר. העור סביבו היה בריא וורדרד, ולא הייתה ממנו
הפרשה. חיטטתי בתיק עד אשר מצאתי מחט. נגעתי בצד הקהה שלה
ברגלו של בן האדם.
הוא ייבב ונרתע.
"טוב" אמרתי לו "פצע מחלים"
הייתי מרוצה. יכולת התחושה שלו לא נפגעה. לקחתי את כף רגלו
בשתיי ידיי והתחלתי להדהד לתוכה. ההדהוד הוא מיומנות קשה
ומעייפת ולכן לא מרבים להשתמש בה. אך גיליתי שצדקתי - שלוש
מעצמות כף רגלו היו שבורות. חיטטתי שוב בתיקי והוצאתי מחרוזת
מבלוטי אלון שעליהם חרטתי בעבר סימנים שימושיים. סובבתי אותה
ביידי עד שמצאתי את הסמל המשקם. הצמדתי את המחרוזת לרגלו
והתחלתי לבצע קסם החלמה. הקסם קשה במיוחד בעצמות, וביחוד לאחר
כל הזמן שעבר מאז הפציעה. התחלתי לזמר את מילות הכישוף כדי
להגביר את הריכוז שלי. לאחר דקות ארוכות סיימתי. גבי ופניי היו
רטובים מזיעה. הייתי צריכה לקסום קסם זה עוד ביום הראשון
ולהפסיק עם משחק בני האדם הזה. התנשפתי בעייפות, גם הדהוד וגם
קסם החלמה התישו את כוחותי כמעט עד הסף. האם נראתה מאוד
מבוהלת.
"פצע בסדר" אמרתי והצבעתי על רגלו. היא הביטה בי והביטה ברגלו.
היא נראתה מזועזעת, והגורים מבוהלים. תהיתי מדוע.
הבטתי בבן האדם. הוא נמנם שנת החלמה. וודאי יתעורר תוך דקות
אחדות. ניגשתי אל האם וביקשתי מעט ירקות משומרים. הייתי מאוד
רעבה לאחר הכישוף - והם ישביעו אותי לזמן קצר מספיק עד שאוכל
לאכול שוב בשר. האם רק הביטה בי בפחד.
למרבה המזל הגור הגדול הביא לי צלחת וכעבור זמן קצר מילא אותה
בירקות האלו. התיישבתי לשולחן והתחלתי לאכול בשקיקה. כאשר
סיימתי התעורר בן האדם. האם צעקה וניגשה אליו, מדברת מהר מכדי
שאבין.
"למה מפחדת אמא?" שאלתי את הגור. הגור תיקן אותי והחל להסביר
במהירות.
"לאט, לא להבין" אמרתי לו
"אמא חשבה שאת פגעת באבא"
"מה זה פגעת?" שאלתי אותו
הגור העווה את פניו להבעה שכנראה חשב למפחידה והכה בידיו
באוויר.
"אשוני מחלימה אבא" אמרתי לו "לא פגעת"
"פוגעת" תיקן אותי
חשבתי על זה מעט "אמא מפחדת ממני?" שאלתי
הגור הנהן.
הגור השני (לפני מספר ימים גיליתי שזו נקבה) ניגשה אליי ואמרה
"אני גם מפחדת, אבל רק קצת"
"קצת?" שאלתי. היא הראתה באצבעותיה מידה קטנה.
"גם אני קצת (ועשיתי אותה התנועה באצבעותיי) מפחדת מאמא"
הגורים צחקו וצווחו בקולות שמחים.
"אבל יש לך חרב" אמר הגור הגדול יותר
"חרב גדולה!" אמרה הגורה הקטנה בהתלהבות "הכי גדולה!"
"הכי גדולה?"
"גדולה גדולה גדולה גדולה!" צעקה הגורה ורצה סביב. הבנתי בערך
למה התכוונה. הבטתי בצלחתי, והיא הייתה ריקה. ביקשתי מהגור עוד
ירקות והוא הביא לי. לאחרונה התרגלתי לטעמם, והם אפילו מצאו חן
בעיניי. הוא הביא לי עוד. אכלתי. החלטתי לברר כיצד מכינים בני
אדם ירקות אלו. אם אוכל לעשות זאת גם אני אוכל לשמור שורשים
ופירות לחורף. אולי גם מעט ירקות גנובים... אמנם הם לא מזינים
כמעט כלל, אך יוכלו לעזור למלא את קיבתי בימי החורף בהם אין
מזון כלל.
לאחר שכיליתי צלחת שלישית (הגורים ישבו והביטו בהתפעלות) ניגש
הגור הגדול ושאל: "מה אומרים?"
הבטתי בו בתמיהה. הוא חזר על דבריו בנימה פחות סבלנית. "מה
אומרים?" הצטרפה הגורה.
לא הבנתי למה כוונתם.
"תודה" צעקה האם ונפלה על צאוורי "תודה!"
הייתי המומה מהמחווה מכדי לשאול למשמעות המילה המשונה. זכרתי
שהשתמשה בה כבר בעבר.
הבטתי אל הזכר. הוא קם לאיטו מהמיטה. האם הניחה לי והביטה בו
גם כן. בהיסוס הניח רגל אחת אחרי השניה וצעד לעברנו. הגורים
שכחו מהשאלה ששאלו אותי והחלו קופצים סביב הזכר בהתרגשות. כאשר
הגיע לקח את ידי וחזר על המילה המשונה, בתוספת מילים נוספת.
"מה זה תודה?" שאלתי
כולם נראו נבוכים לפתע. לרוב ידעו לפרש לי מילים משפתם המשונה,
אך עתה נראו כאילו אינם יודעים להסביר.
"את עזרת" אמרה לבסוף האם.
הנהנתי. מובן מאליו שעזרתי, ומה בכך? האם הם מצפים ממני שאמשיך
לעזור להם? העניין החל להרגיז אותי והריח בביתם החל לגרום לי
לתחושת אי נוחות ממשית. החלטתי שכדאי שאצא ואסתלק מחייהם - עתה
לתמיד. האירוע עם הסוחרים המחיש לי כמה מערכת יחסים כמו זו שיש
לי על בני האדם מסוכנת.
האם ניסתה להמשיך להסביר, אך לא הצלחתי להבין אותה. לבסוף
אמרתי "עכשיו אשוני הולכת. לא חוזרת. אתם לא לדבר על אשוני"
האם סימנה שאחכה מעט והלכה וחיטטה מעט בין חפציה ולבסוף הושיטה
לי כד שלפי הקולות שהשמיע הכיל נוזלים כלשהם.
"בשבילך. בשביל אשוני" אמרה
הנהנתי וחייכתי אליה, ויצאתי מהבית, לוקחת את הכד בידיי. מתנה,
חשבתי. כמה משונה מצידם. אך יתכן ומשמעות מתנה שונה אצל בני
אדם. היא והגורים יצאו אחריי, הזכר עמד בפתח הדלת.
כאשר הגעתי לגדר שסבבה את הבית הנחתי את הכד על האדמה ושטפתי
את שיערי בערמת השלג. המשכתי לחשוב על המילה המשונה. כנראה
לעולם לא אדע מה פירושה...
לקחתי בידי האחת את הכד ובשניה נפנפתי אליהם. הם נפנפו בחזרה.
קפצתי מהקרקע והתחלתי לעוף, האוויר הקר צורב את פני בעליזות.
ואז, הבנתי את המילה.
הם התכוונו להודות לי במילה פשוטה זו, וכנראה גם בכד הזה. כפי
שהודתה לי האם ביום הראשון. הבטתי כלפי מטה. הם עדיין עמדו
בפתח הבית. צללתי כלפי מטה ועברתי על פניהם.
"תודה" צעקתי אליהם "תודה!"
כאשר עפתי חזרה אל העץ שלי פתחתי את פתח הכד. ירקות משומרים,
כמה נפלא!