לפעמים את נראית כענן נוצה.
קלה מהרוח, עשויה מחומרים מתכלים בלבד,
נעדרת משקל, עורך הלבן צף על המים כקצף
גלים.

לפעמים את כאן, איתנה כמו סער,
עשויה משירים, עולה לגבהים ושוב.

פעמים את הווה, משתנה תדיר, מתחלפת
באור.

יש ימים שאת שוקעת כמו עצב, וזורחת
כל בוקר מחדש.

יש שאת מתעקשת לסבול את מנת
חלקך האנושית כל כך, ואז הגוף שהוא
הנצח זוכר את הכל.

(אם אני זוכר נכון) ראיתי אותך כמה פעמים
עירומה, כמו אמת, מתמודדת עם הבלי העולם
ומנצחת בלא מאמץ.

לליבך יש פעימות אינסופית
וקצב עדין משלו. לידייך חום פנימי,
לירכייך טעם חמאת בוטנים
ודבש.

על שדייך נכתב ספר שיר השירים כולו.

מתחת לרגלייך מתהפך העולם פעמיים ביום,
סב על צירו מכוח נוכחותך בלבד.

בעינייך הפקוחות זורחים ימים, שוקעים שחפים,
נוצצים כוכבי גרניט, מהדהדת הלבנה.

משפתיך נברא העולם. במילה, בנשיקה.